בריטניה במשבר זהות

אירוניה היסטורית: בימי השיא של האימפריה הבריטית, כאשר חייליה ופקידיה שלטו בחייהם של מאות מיליונים מעבר לים ולאוקיאנוסים, איש לא ניסה להתיז את ראשיהם של חיילים בריטיים ברחובות לונדון. הבריטים לחמו מלחמות ברוטליות בצפון אמריקה, בהודו, בדרום אפריקה, במזרח אפריקה, לימים גם במזרח התיכון. לונדון אמנם לא רחשה אז זרים ומהגרים במידה שהיא רוחשת כיום, אבל היו בה מספיק. אף על פי כן היה עליה להמתין חצי מאה ויותר לאחר נפילת קיסרותה, כדי שמישהו ישלוף סכין, ויתיז ראש.

שום דבר אינו מצדיק טרור נגד אזרחים, אפילו לא טרור נגד אזרחים. ב-1919, בעיר הקודש אמריצאר שבצפון הודו, גנרל בריטי ציווה על חייליו לירות ללא אבחנה אל תוך קהל של אלפים, לפני שהקהל הזה אפילו התבקש להתפזר. תיירים מוזמנים עד עצם היום הזה לבחון במו עיניהם את עקבות הקליעים. כאשר פסקו היריות, עד 1,000 גוויות היו מוטלות שם. היסטוריונים יגידו לימים ששם, בטבח באמריצאר, התחילה הודו להישמט מידי הבריטים.

ההודים לא ניסו להגיב ברחובות לונדון. זה כנראה לא עלה על הדעת. בהשראת גאנדהי, הם פנו להתנגדות לא-אלימה. כיום, טרור ברחובות לונדון היה כנראה האופציה הטבעית: "עין תחת עין", כפי שקרא הנוקם המוסלמי, במלים שבריטים נהגו לזהות בלבדית עם אלוהי הברית הישנה.

הברבריות בשערי הקסרקטין בווליץ', לונדון, אתמול (ד'), כאשר חייל בריטי נרצח על-ידי עריפת ראשו, באה בעיצומו של משבר זהות דרמטי למדי באנגליה. איש אינו מתגעגע אל האימפריה, לא ברצינות. הימים שבהם הבריטים שרו "בריטניה, מושלת הימים" (Rule Britannia) חלפו עברו. בעיני רוב הבריטים, העבר מחייב התנצלות, או שהוא משמש קוריוז תרבותי לכל היותר. משבר הזהות של הימים האלה נוגע לעצם הגיאוגרפיה של מה שנשאר.

הגדולה הקטנה רצתה להשתייך

אנגליה תמיד היתה קטנה. היא היתה קטנה אפילו כאשר הפכה ל"בריטניה הגדולה", בתחילת המאה ה-18, לאחר שסקוטלנד נבלעה בכרעיה; אפילו כאשר כללה את כל אירלנד, עד לפני 85 שנה. קטנטנותה של אנגליה הקנתה ממד של נס דתי להצלחתה האימפריאלית. היא משלה לא רק בימים, אלא גם ביבשות, באמצעות כוח צבאי קטן עד גיחוך. 100 אלף חיילים הספיקו לה למשל כדי להחזיק בהודו. מלחמות עולם גילו את חולשתה. ב-1939 היא היתה מסוגלת לפרוס רק עשר דיוויזיות באירופה, גם לאחר הכנה של שנה וחצי.

מלחמות העולם החישו את קצו של הנס האימפריאלי. בין 1947 ל-1967 איבדה בריטניה כמעט את כל מאחזיה באסיה, במזרח התיכון, באפריקה ובים הקריבי. היא היתה זקוקה עד ייאוש לתחליף, בוודאי לתועלת כלכלתה (שלא נהנתה עוד ממונופול מסחרי בחמישית של שטח כדור הארץ), אבל גם לתועלת שלומה הנפשי. היא היתה צריכה להשתייך.

אירופה היתה התחליף הסביר ביותר. בשנה שבה התחילה ההתקפלות הבריטית מאפריקה, 1957, נולדה הגרסה המוקדמת של האיחוד האירופי. שש אומות אירופיות חתמו ברומא על אמנת היסוד של מה שכינו אז "השוק המשותף". הכול הבינו לאן היו נשואות פני המייסדות: אל "ארצות-הברית של אירופה", לא פחות.

עשר שנים חזרו הבריטים ונתקלו בחומת הסירוב של נשיא צרפת, שרל דה גול. רק הסתלקותו מן הזירה פתחה לפניהם את השער, ב-1972. אבל לא רק חלקים של אירופה התנגדו לבריטניה; גם חלקים ניכרים של בריטניה התנגדו לאירופה. שותפות משונה ומבשרת רעות התפתחה, בין שמאל רדיקלי לימין רדיקלי. ממשלה שמרנית הכניסה את בריטניה לאירופה, וממשלת לייבור החליטה להעמיד את אירופה למשאל עם שלוש שנים אחר כך. פוליטיקאים שהיו חשודים בגזענות, ופוליטיקאים שהיו חשודים במרקסיזם, עשו יד אחת נגד אירופה. הם נכשלו. שני שלישים של הבריטים צידדו בהישארות (tinyurl.com/7lryx).

"לא, לא, לא", אמרה תאצ'ר

גם אם בריטניה התחילה להיגמל מהרגלים אימפריאליים, היא התקשתה להיגמל מחשדנותה ההיסטורית כלפי אירופה. השמאל חשש מפני חופש תחרות, שיסכן את העובד הבריטי; הימין חשש מהתערבות של מוסדות "על-לאומיים" ולא-נבחרים בענייניה הפנימיים של בריטניה. מרגרט תאצ'ר עלתה לשלטון, ב-1979, בהבטחה לשנות את אופי היחסים עם אירופה. היא הצליחה, במהירות מפתיעה, להקטין את תרומותיה של בריטניה לתקציב האירופי. היא העדיפה שעשירות היבשת, גרמניה וצרפת, יישאו בעיקר העול של השוואת תנאי המחיה בין עשירים לעניים בתוך הקהילה האירופית.

כאשר התחיל הדיון הממשי בכינון ממשלה מרכזית, בדרך אל "ארצות-הברית של אירופה", תאצ'ר הנהיגה את ההתנגדות. היא הענישה את האגף הפרו-אירופי במפלגתה, והיא עלתה לכל האירופים על העצבים בעוצמת ביקורתה. נאומה האחרון בבית הנבחרים בלונדון, ב-1990, לפני שמפלגתה הדיחה אותה מן ההנהגה, עמד בסימן "לא, לא, לא" להצעות האחדות האירופית (ראו יוטיוב, tinyurl.com/ccf3r6c). היא תקפה את רעיון המטבע המשותף. היא הגזימה בהרבה מובנים, אבל בעניין הזה היא היטיבה מאוד לראות. (אני כותב על חזון תאצ'ר והכלכלה הישראלית ברשימה נפרדת, המתפרסמת היום במגזין G של "גלובס").

בריטניה לחצה על המעצורים. בשעה ששאר חלקי אירופה התקרבו זה אל זה, היא ניסתה לשמור מרחק. בריטניה היתה החברה החשובה ביותר באיחוד האירופי - אשר גדל משש המקוריות עד 27 - שדחתה את המטבע, האירו. ישראלים מעדיפים בשבילו משום מה את השם האנגלי "יורו". למה בעצם, אם אין בו אנגלים.

האופוזיציה מטריפה את דעתם

ב-1997 ירדו השמרנים לאופוזיציה רבת-שנים. כאשר אופוזיציה מתארכת, דברים מוזרים נוטים לקרות למפלגות פוליטיות. הן נוטות להימשך אל הקצה המרוחק ביותר של מצעם הרעיוני. ראינו את זה בארץ, בשני הגושים העיקריים; אנחנו צופים בזה בארה"ב, בהתיימנותה של המפלגה הרפובליקאית כיום, אבל גם הדמוקרטים התנסו בזה, בפניה חדה שמאלה, בשנות האופוזיציה שלהם.

הלייבור הבריטי נסחף שמאלה לאחר שאיבד את השלטון לתאצ'ר. היו נחוצות לו 18 שנה כדי להתיישר, לפני שחזר אל השלטון. אף השמרנים נסחפו ימינה, בוודאי במה שנוגע לאירופה, בימי שבתם באופוזיציה, 13 שנה ארוכות. אמנם ראש הממשלה ושר האוצר, צעירים ומלוטשים, יצירי כפיו של ממסד אקדמי ופוליטי, הם פרגמטים; אבל הבסיס הפרלמנטרי שלהם מונח על כתפיהם של רדיקלים שונאי אירופה.

רובם הגדול אינם רוצים תיקוני מסלול בנוסח תאצ'ר. הם רוצים החוצה, לגמרי, ללא תנאי. ראש הממשלה דייוויד קמרון לא היטיב לנווט. בניגוד לבן גילו טוני בלייר מן הלייבור, אשר משל בכיפת מפלגתו כמעט ללא קושי, קמרון מתקשה מאוד. הוא עומד בראש ממשלת הקואליציה הראשונה בבריטניה מאז מלחמת העולם השניה. המנדט שלו היה מלכתחילה לא סוחף. הוא ירש כלכלה במשבר קיומי, אבל תרופותיו הצליחו לפי שעה רק להחמיר את מצבו של החולה.

בנסיבות האלה לא עמד לו עוד כוח התנגדותו. הוא הודיע החודש, שיערוך משאל עם על המשך החברות באיחוד האירופי. המשאל יתקיים רק ב-2017, ואולי לא יתקיים כלל. הבחירות הבאות בבריטניה יתקיימו ב-2015, לכל המוקדם. אם נאמין לסקרים, השמרנים יוכו בהן מכה ניצחת. אבל למרבה העניין, לא הלייבור ייצא נשכר, גם לא הליברלים שבתווך, שותפיו הזוטרים של קמרון בממשלת הקואליציה הנוכחית.

הנשכרת תהיה מפלגה רביעית, מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP), הדורשת סגירת שערים לפני מהגרים והתרחקות מהירה מאירופה. UKIP נחלה השגים היסטוריים בבחירות למועצות מקומיות בתחילת החודש, בעיקר על חשבון השמרנים. שיטת הבחירות הבריטית מבטיחה פחות או יותר, כי מפלגה שאינה מקבלת לפחות 25% של הקולות אינה מצליחה לשלוח נציגים לפרלמנט, מסיבות שאין כאן המקום להסביר (לא אחוז חסימה).

אבל הסקרים מראים, כי UKIP תוריד את השמרנים ל-27%, השיעור הנמוך ביותר שלהם במאה השנה האחרונות. הם יתרסקו. האפשרות של פילוג בשורותיהם מוכרחה להיחשב לרצינית. הם התפלגו בעבר על רקע דומה, כאשר התחולל מאבק בבריטניה בשאלת "שלטון בית" לאירלנד, לפני מאה שנה.

לפני 250 שנה...

משבר הזהות האירופית מצטרף אל משבר זהות עוד יותר מיידי, עוד יותר דרמטי. בשנה הבאה יהיה משאל עם בסקוטלנד על עצמאות. לפני 250 שנה, ניסיון סקוטי לפרוש הניב דיכוי ברוטלי. האנגלים הטביעו את סקוטלנד בדם. אבל הזמנים השתנו. מלחמה אינה עולה על קצה הדעת. למרבה העניין, חלק ניכר, אולי רוב, של האנגלים מוכנים לדחוף את סקוטלנד החוצה. היא עולה להם הרבה יותר מדיי כסף, הם חושבים; היא מיוצגת באופן חסר יחס בפרלמנט בלונדון. ציריה שם משתתפים בחקיקה המשפיעה לעתים קרובות רק על האנגלים.

הסקוטים, צריך להוסיף, הרבה יותר שמאלים מן האנגלים. המפלגה השמרנית כמעט נמחתה ממפת סקוטלנד. התחרות שם מתנהלת בין לאומנים שמאלים לתומכי אחדות שמאלים. הלאומנים נחלו ניצחון מוחץ בבחירות האחרונות לפרלמנט הסקוטי, והם עומדים בראש הממשלה (סקוטלנד, גם וויילס, קיבלו אוטונומיה חלקית ב-1997. במקרה של סקוטלנד היא ליבתה, לא ציננה, את תנועת העצמאות).

אין זה כלל מן הנמנע אפוא, שבבוא השנה ה-70 לקץ האימפריה בהודו, בריטניה תתכווץ לממדי אנגליה של המלכה אליזבת' הראשונה, במאה ה-16, בלי אירופה, בלי סקוטלנד ועם הרבה פחות אנגלים ונוצרים. אני מכיר כמה הודים, שיתמלאו שמחה גדולה לאיד. לא רק הודים. אבל לרוב בני האדם, בוודאי לרוב המערב, לא תהיה כלל סיבה למסיבה. שקיעת בריטניה היא מן הטרגדיות הגדולות של ההיסטוריה החדשה.

* רשימות קודמות של יואב קרני ניתן למצוא ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית): twitter.com/YoavKarny