פחד מוות

"כולנו נידונים", יום א' 21:00, ערוץ 1

באופן אישי, נדמה לי שברגע שבו השלמתי עם המוות, התחלתי לחיות באמת. זה היה קצת מוזר בהתחלה, שכן לא יכולתי אפילו להביט בתינוקות רכים שזה עתה נולדו, בלי לחשוב על כך שיום אחד שערם יאפיר ויקליש, שיניהם תתפוררנה, זיכרונם יורע, מבטם ייהפך חלול - וזו עוד האפשרות הטובה, שכן זאת אומרת שבחייהם הם יינצלו ממחלות ילדות, מלחמות, תאונות דרכים ועוד שלל אפשרויות שבהן נגדעים חייו של אדם בטרם עת.

בלי כל קשר: מאחר שהם זה עתה נולדו ואילו אני כבר כיליתי כמחצית מימיי בעולם הזה (אם להתחשב בסטטיסטיקה הרשמית של תוחלת החיים), אזי הם לא יזדקנו אלא כחלוף כמה עשורים אחרי שאיעלם מכאן.

אם מישהו חושב שהלך הרוח דלעיל עלול להיות מדכדך, הרי שעליי להבהיר שדווקא ההיפך הוא הנכון: מיום שהפנמתי את העובדה שהדבר היחיד שוודאי בחיי כולנו הוא עובדת מותנו, הפכו חיי לשמחים הרבה יותר: או קיי, אז אני אמות וכך גם ילדיי ואחריהם נכדיי - ואם נהיה כולנו בני מזל בצורה יוצאת דופן, זה יקרה גם בדיוק בסדר הכרונולוגי הזה. עכשיו אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, בואו ונתחיל ליהנות.

אם תרצו, על כך בדיוק הסרט התיעודי מעורר המחשבה הזה: מה משמעות החיים אחרי הפנמת ארעיותם? האם עלינו להיות מודעים לעובדת מותנו או שמא דווקא להדחיק אותה מתוך תקווה חסרת תוחלת שיומנו לעולם לא יגיע? מה חושבים חולים סופניים שלחייהם, בניגוד לרובנו, יש כבר תאריך תפוגה משוער (בסרט משולב פרויקט מטלטל של תיעוד חולים סופניים ברגעיהם האחרונים).

אין ספק כי המשימה התיעודית שלקחה על עצמה הבמאית טלי סלמה, היא מאתגרת מאוד, שלא לומר כמעט בלתי-אפשרית, ובכל זאת, אני תמיד בעד טלוויזיה שמעוררת מחשבה, אפילו אם המחשבה הזאת היא פחד מוות.