לך תשווק את אינדיאנה וממפיס

פלייאוף 2013 ב-NBA הוא סוג של סיוט לאנשים שתפקידם למכור אותו. גם אם גמר המערב לא היה כל כך חד צדדי (נגמר 0-4 לסן אנטוניו על ממפיס), שלוש מארבע הקבוצות בגמרים האזוריים - סן אנטוניו ספרס, ממפיס גריזליס ואינדיאנה פייסרס - הן בכל מקרה קבוצות אפורות שמגיעות משווקים קטנים. סן אנטוניו, הקבוצה הכי מוכרת מבין השלוש, היא קברנית רייטינג ידועה - היא השתתפה בשתי סדרות הגמר עם נתוני הצפייה הכי גרועים בתולדות ה-NBA, גמר 2003 (נגד ניו ג'רזי נטס) וגמר 2007 (נגד קליבלנד קאבלירס).

סן אנטוניו יותר ממצדיקה את המוניטין שלה בתחום השנה. משחק 4 בחצי גמר המערב בינה לבין גולדן סטייט ווריירס השיג רייטינג של 3.4%. בגמר המערב המצב לא השתפר: הרייטינג של משחק 1 בין סן אנטוניו לממפיס היה 3.9% - הנתון הכי גרוע של משחק פתיחה בסדרת גמר אזורית מאז 2007.

גם הקבוצות האחרות תורמות תרומה לא מבוטלת להידרדרות בנתוני הצפייה. ניו יורק ניקס ואינדיאנה פייסרס, שנפגשו בחצי גמר המזרח, היו אחראיות לרייטינג הכי גרוע של משחק פלייאוף ברשת ABC מאז 2009 (3.5% במשחק 3 בסדרה), ובסך הכל שבעה מתשעת המשחקים ששודרו השנה ב-ABC השיגו רייטינג נמוך משמעותית לעומת משחקים מאותה תקופה בפלייאוף 2012.

***

זה מה שקורה כשאתה מוכר את הליגה שלך כמעט אך ורק דרך כוכבים ורוב הכוכבים, מסיבות שונות, לא נוכחים בשלבים המכריעים של העונה. הסיבה המרכזית להיעדרות של הכוכבים, שהפכה לתירוץ הרשמי של הליגה לרייטינג הנמוך, היא כמות חריגה של פציעות. הלייקרס (קובי בראיינט), הסלטיקס (ראג'ון רונדו), הבולס (דריק רוז), אוקלהומה סיטי (ראסל ווסטברוק) - כולן הודחו מוקדם מהצפוי בעיקר בגלל פציעות, וזו כמובן רשימה חלקית שלא כוללת עוד אולסטארים ושחקני רוטציה חשובים שהושבתו חלקית או לגמרי.

השאלה הכביכול מתבקשת, מה אפשר להסיק מכמות הפציעות, חשובה רק אם מניחים שיש סיכוי שמשהו ישתנה. יכול להיות שהלו"ז של הפלייאוף צפוף מדי בפורמט של הטוב משבעה משחקים מהסיבוב הראשון (עד 2003 הסיבוב הראשון היה הטוב מחמישה משחקים) - אבל יותר משחקים שווים יותר כסף. יכול להיות שהמשחק נעשה כל כך אתלטי שהוא דורש מהשחקנים לקחת את הגוף שלהם מעבר לקצה. ויכול להיות שהפציעות הן בעיקר עניין של מזל רע. סביר להניח שזה שילוב של הדברים, כמו ברוב המקרים בחיים.

***

מה שרוב הקבוצות בפלייאוף 2013 עשו/עושות זה להציג כדורסל שהוא, באופן אירוני, בריא ביותר ממובן אחד. והדוגמה הכי טובה היא אינדיאנה. את הסגל של אינדיאנה הרכיב לארי בירד האגדי, שהיה נשיא הקבוצה בין 2003-2012. בירד, שעזב לפני שנה מרצונו (בעיקר בגלל סיבות בריאותיות), אמנם היה אחד הכוכבים הגדולים בתולדות ה-NBA כשחקן בבוסטון, אבל באינדיאנה הוא בנה קבוצה בלי כוכבים שמבוססת, יותר מכל דבר אחר, על איכות מצטברת.

"תחשבו על זה", אמר מאמן אינדיאנה פרנק ווגל, "יש לנו שבעה שחקנים עם פוטנציאל להיות אולסטארים. אפשר להגיד שאין לנו מועמד ל-MVP, אבל יש לנו כישרון. יש לנו כישרון ביג-טיים". ווגל אולי קצת הגזים עם המספרים - לאינדיאנה יש ארבעה אולסטארים בעבר/בהווה בסגל, וזה נראה כמו הגג שלה מהבחינה הזאת - אבל הרוח של הדברים נכונה: ברמת הכישרון המצטבר, הפייסרס בהחלט יכולים להסתכל בעיניים לכל קבוצה בליגה, כמו שאפשר לראות בגמר המזרח נגד מיאמי.

שני השחקנים הבולטים של אינדיאנה בסדרה נגד מיאמי, ובפלייאוף בכלל, הם רוי היברט, סנטר בגובה 2.18 מטר שמעורר נוסטלגיה לימים שבהם הסנטרים שלטו ב-NBA, ופול ג'ורג', פורוורד שבינתיים מצליח לעשות משהו שאף אחד לא הצליח לעשות בשנתיים האחרונות - להתמודד כמעט כשווה עם לברון ג'יימס בשני צידי המגרש, גם ברמת ההיילייטס (חובה לראות את הדאנק שלו בסוף הרבע השלישי של משחק 2, ואת התגובה של ג'יימס מיד אחריו). בקיץ האחרון ג'ורג' היה אחד השחקנים שנבחרו לשמש כיריבי אימונים של נבחרת ארה"ב במחנה בלאס וגאס לקראת המשחקים האולימפיים בלונדון, ושם הוא שמר לא מעט על ג'יימס. "בשבילי", אמר ג'ורג', "זה היה כסא בשורה הראשונה לאיך להיות אחד השחקנים הטובים בליגה".

השנה ג'ורג' כבר היה אחד השחקנים הטובים ב-NBA: הוא נבחר לראשונה למשחק האולסטאר, זכה בתואר השחקן המשתפר של העונה, ובפלייאוף הוא, יותר מכל אחד אחר, מייצג את הפרויקט המעניין שנבנה באינדיאנה. אפילו הציבור מגיב: בגמר המזרח, הרייטינג כבר חצה את קו ה-5%.