"מה קורה לפנסיות שלנו?!". הצעקה הזו נשמעת מדי כמה שנים, בהקשרים שונים. אבל, צריך להיזהר ממנה. בדרך כלל מי צועקים מה קורה לפנסיות שלנו, הם אלה שבסוף פוגעים בהן יותר מכל האחרים, כאשר הם מעכבים את אספקת הגז, מפריטים בלי שכל, נכנעים למונופולים (חשמל, נמלים, שדות תעופה וכו') ומחפשים לחולל רפורמות לשם רפורמות ולא למען הפנסיות. העיקר שיגידו שהם רפורמטורים כמו משה כחלון, איש הרווארד.
לפניכם סיפוריהן ולקחיהן של ארבע רפורמות, שהשפיעו, משפיעות וישפיעו על כספי הפנסיה שלנו.
1. ועדת בכר
"מה קורה לפנסיות ולגמל שלנו?" זעקו הכותרות ב-2003 ו-2004. הניהול של חסכונות הציבור שבוי בידי הבנקים, אין תחרות ויש ריכוזיות ואם לא נעשה משהו, העולם של החיסכון בישראל יגיע לסופו המר והידוע מראש.
הגדילה לעשות נכדתו של הנרצח, אשר מדי חודש הייתה מפרסמת את ביצועי קופות הגמל וראו זה פלא: הקופות הקטנות והעצמאיות, רבות מהן, ניצחו את קופות הבנקים בתשואות, לפעמים בפערים מרשימים מאוד. היא ואחרים הטיפו - לאור הממצאים העובדתיים - להוציא את ניהול החיסכון מידי הבנקים ולהעביר אותו לידיים פרטיות וכך להאדיר את החיסכון להקים כאן שוק הון לתפארת.
אלא שהשטן, כרגיל, נמצא בפרטים. לא חוכמה לנצח את הבנקים בתשואות כי שני הבנקים הגדולים החזיקו כל אחד בנתח של כ-35%-40% מהקופות והקרנות ולא יכלו להפלות בצורה בוטה בין החלטות ההשקעה בקופה אחת לאחרת. לכן הם היו (ויהיו תמיד) הממוצע.
הבנקים כמעט לא גבו דמי ניהול, כי ראו בניהול החיסכון חלק מחבילת השירותים שהם נותנים ללקוחות שלהם. מנהלי החיסכון בבנקים, לרבות אנשים חיצוניים בוועדות ההשקעה, לא קיבלו בונוסים על ביצועים יוצאי דופן - ולכן אולי לא נטו לקחת סיכונים מיותרים.
הבנקים גם לא נותנים אשראי בלי ביטחונות. הביטחונות לא תמיד מי-יודע-מה, אבל הם שם. אלה היתרונות הבולטים שהיו לבנקים בניהול החיסכון, אבל אין ספק שהיו גם חסרונות לא מעטים והגרוע שבהם - מחסור חמור בתחרות ועודף ריכוזיות. חסרון אחר היה קושי לגייס אשראי על ידי גורמים שאין להם ביטחונות מספיקים, אבל טמונה בהם הבטחה עסקית. גופים כאלה מקבלים אשראי משוק ההון, אבל המחיר - הריבית - גבוה יותר. יותר סיכוי ויותר סיכון ויותר תשואה זה שם המשחק. אין ספק שהיה מקום לבצע שינוי.
באותם ימים כיהן הרפורמטור הגדול, בנימין נתניהו, כשר האוצר. משה כחלון עוד לא הפציע. נתניהו הקים את ועדת בכר וזו החליטה להוציא את ניהול החיסכון מן הבנקים ולהעבירו לידיים לא בנקאיות.
התוצאות היום, כמעט עשור לאחר הרפורמה הגדולה, די דלות: התשואות לא עלו, גם אם מוציאים מן החשבון את השנה המשברית של 2008; דמי הניהול, לעומת זאת, התייקרו מאוד - כמעט כפליים; בשוק ההון הלוו כסף כמעט ללא אבחנה וכמעט ללא בטחונות. הרבית הייתה אכן גבוהה יותר, אבל היו מקרים רבים שלא נשאר ממי לגבות אותה.
גם בגזרת התחרות נדמה שלא חל שינוי מהותי: במקום הבנקים קיבלנו ענקים לא בנקאיים כמו חברות ביטוח וגוף כמו פסגות. המנהלים בשוק ההון משכו שכר ותגמולים פי שלושה עד ארבעה מאלה שקיבלו המנהלים בבנקים. וכיוון שלא היה עליהם מורא רגולטור רציני כמו המפקח על הבנקים היו שם חריגות, חריקות ואפילו מעשים פליליים.
בנוסף לכך, כבר בראשית תחולת הרפורמה, התחולל המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ותוצאותיו ההרסניות ניכרות גם בכך שהמוני לווים בשוק ההון (שעבד עד אז כמעט ללא בטחונות) לא מצליחים להחזיר את הכספים שלוו.
למעשה, ב-2008, כל הכלכלה התרסקה והיא לא עובדת יותר על פי הפרמטרים והמסגרות שהיו מקובלים ואפילו מקובעים עד פרוץ המשבר. לכן קשה לשפוט את תפקוד שוק ההון החדש שנוצר בעקבות ועדת בכר מבחינה עקרונית. מבחינה מעשית, בכך אין ספק, הרפורמה לא צלחה.
היום, שוב נשמעות הזעקות בשוק ההון. אלא שאם אז שאלו זאת מתוך חשש כי הבנקים לא יודעים להביא תשואות מרשימות בניהול החיסכון, היום אנשים חוששים שהחיסכון שלהם, שמקיים ומפרנס את שוק ההון החוץ בנקאי, יורד לגמרי לטמיון.
השאלה הזאת מתעוררת בצדק כאשר ישויות בולטות במשק מתקשות לפרוע את ההלוואות שקיבלו בשוק ההון. בדיקה מדוקדקת של הנזקים שנגרמו מן הקשיים והתספורות האלה, מעלה - כך על פי הרגולטור הנוגע בדבר - שהפגיעה בחסכון קטנה (פרומילים) ואינה מאיימת על יציבותו לטווח ארוך. בראייה כוללת, זה לא סוף העולם, אפילו לא התחלת הסוף. בראייה אישית, זה עלול להיות מאוד משמעותי לחוסכים מסוימים.
הבעיה העיקרית בחיסכון בימינו היא התשואות הנמוכות, תולדה של משבר 2008 שעד היום לא נחלצנו מהשלכותיו ופגיעתו הרעה. אין כמעט איפה להשקיע את הכסף של החוסכים. לעתים, מזומן הוא המסלול הרווחי ביותר. ימי הנדל"ן העליזים הסתיימו והיום עסקה של 5%-6% תשואה נשקלת בכובד ראש, גם כאשר הנזילות שלה אפסית.
2. הרפורמה בסלולר
לפי פרסומים אחרונים, הכנסות חברות הסלולר נפגעו בכ-5 מיליארד שקל מהרפורמה. יש בישראל 10 מיליון מנויים, כלומר החיסכון למנוי הינו כ-500 שקל בשנה. מרשים מאוד, לכאורה.
אבל מה קורה בצד השני של המאזן? הממשלה הפסידה 850 מיליון שקל מאובדן מע"מ, 1.250 מיליארד שקל מאובדן מס הכנסה ועוד כ-200 מיליון שקל מאובדן מס קנייה על מכשירי סלולר שהוזלו. כבר הגענו לכמעט מחצית החיסכון ברפורמה.
מעבר לכך, ישנו גם חסכון בהוצאות, שכן החברות מגיבות (ועוד יגיבו) לקיצוץ בהכנסותיהן בפיטורים המוניים, שיסתכמו בסוף אולי במחצית מכוח האדם שלהן וגם השירות ייפגע. בהנחה שחלק מן המפוטרים ימצאו עבודה בחברות החדשות וחלק ימצאו עבודה אחרת, אז העומס על סעיף התשלום למובטלים לא יהיה גדול מ-500 מיליון שקל. אבל, 500 מיליון שקל הפסד למדינה יהיו כאן.
וזה לא הכול. כתוצאה מן הרפורמה נחתך שווי השוק של חברות התקשורת סלקום, פרטנר ובזק ב-24 מיליארד שקל. 50% מירידת הערך נופלת על בעלי החברות; כ-25% נוספים מאובדן הערך הינם תוצאה של משיכת דיווידנדים והפחתות הון. מה נשאר? עוד 25%, כ-6 מיליארד שקל בנכסים ציבוריים שהרפורמה אחראית לאובדנם.
עד כאן? ממש לא. קרנות הפנסיה והגמל החזיקו במניות ואג"ח של חברות התקשורת בתיקיהן. אלה נחשבו נכסי צאן ברזל הן מהיבט התשואה והן מהיבט יציבות ערכן. הערכה גסה אומרת כי הניירות האלה היו כ-1.5% מערך התיק שהיה ב-2011 כ-500 מיליארד שקל. אם נניח שהתשואה הממוצעת של התיק הזה בשנים האחרונות היא 4% (הלוואי), הרי החלק של התקשורת בתשואה הזאת התאפס לגמרי. ובמלים פשוטות, אבדו עוד 300 מיליון שקל.
מן החישוב הגס הזה עד עתה כבר ברור שההפסד הנובע מן הרפורמה בסלולר עולה על הרווח שצמח ממנה. מה גם שהנהנים העיקריים מהורדת המחירים הם דווקא המשתמשים הכבדים, אנשים שלא היה אכפת להם איך נראה חשבון הסלולר שלהם; ועולם העסקים, שם המעסיק משלם את החשבון ולא הפרט המדבר ללא הפסקה. לעומת זאת, את המיסוי שצריך להשלים ואת הפגיעה בנכסי הציבור ובתשואתם, משלמים דווקא אלה שאין להם כל כך הרבה עודפים. שורה תחתונה: החזקים מתחזקים, החלשים נחלשים. שוב.
ההסתכלות על תוצאות הרפורמה בטווח הקצר - קיצוץ מרשים בחשבונות הסלולר - יצרה אשליה שהיה כאן חיסכון גדול.
מצד שני, אותה הסתכלות לטווח קצר על נכסים, תשואות ומיסוי היא שיוצרת אשליה ששכר הרפורמה יצא בהפסדה. זה לא בהכרח כך. אם הממשלה לא תחפש להשלים את קופת המיסים שקוצצה ברפורמה ואם ייבנו נכסים חדשים שיניבו גם ערך וגם תשואה לציבור, במקום אלה שאבדו - אפשר יהיה לומר שהרפורמה הייתה ראויה ומשתלמת.
אבל, בעוד את אי-הטלת מיסוי משלים אפשר לוודא, היווצרות נכסים חדשים במקום אלה שאבדו - אי אפשר לנטר בכלל. אז מה, לא לעשות רפורמה? הרפורמה בסלולר הייתה נדרשת, שכן דרכים אחרות למתן את המחירים בענף הסלולר לא צלחו. צריך רפורמה, אבל רפורמה מבוקרת. אחרת, הכול מתחרבן. כמו בהפרטת בזק.
3. הפרטת בזק
הממשלה מכרה 30% מבזק ב-2005 תמורת 972 מיליון דולר, 4.4 מיליארד שקל. הבעלים הראשונים - אייפקס-סבן-ארקין - משכו 6.776 מיליארד שקל דיווידנד; 2.03 מיליארד שקל הם לקחו לעצמם, כמחצית ההשקעה. כעבור ארבע שנים הם מכרו הכול לקבוצת אלוביץ' תמורת 7 מיליארד שקל.
בהנחה שעבדה עם הון עצמי בלבד, קבוצת אייפקס-סבן-ארקין עשתה תוך ארבע שנים כמעט 200% על ההשקעה. אם מחצית מן ההשקעה הייתה במימון חיצוני, הרי שהם עשו כמעט 400% על ההשקעה.
אלוביץ' המשיך בריקון בזק מנכסיה ומשך בארבע שנים כ-10 מיליארד שקל דיווידנדים (גם באמצעות הפחתת הון של 3 מיליארד שקל). חלקו בדיווידנד היה 3 מיליארד שקל, כך שכמעט מחצית מהשקעתו כבר חזרה. ועוד היד נטויה. בתקופה של 8 שמונה שנים בזק הרוויחה בין 12 ל-15 מיליארד שקל, אך משיכות הדיווידנד הסתכמו בכמעט 17 מיליארד שקל. כלומר, כל הרווח פלוס הפחתות הון הלכו לבעלים - ומה נשאר להשקעה בתוך החברה?
אלה שקנו את בזק לא יצרו שום הון חדש ולא יצרו שום רווחים שאי-אפשר היה לייצר בלעדיהם. הם "שיחדו" קצת את העובדים ואחר כך מכרו את נכסי החברה וגזלו את ההון שלה. כל הדיווידנדים היפים הללו היו יכולים להיות ברובם של הממשלה, אם הייתה משכילה לנהל את ההפרטה כראוי. כלומר, להפריט את הניהול, כולל ניתוק החברה מכל המגבלות של חברה ממשלתית - אך לא את הבעלות.
אגב: בהקשר הזה של בזק, על אף היותו מאוד רלוונטי, אף לא עיתונאי אחד טרח לשאול מה קורה לפנסיות שלנו.
4. סאגת משאבי הטבע
הנושא מסעיר את הרוחות כבר כמה שנים. קודם היה ששינסקי, שם עלתה השאלה איך מפרים הסכם חתום עם אנשים שהשקיעו הרבה כסף ומצאו גז טבעי בשפע, במקום שהממשלה ואחרים לא מצאו כלום. השתלשלות העניינים ידועה. אבל בזמן שהסאגה הזאת נמשכה ונמשכה, ככל הנראה כדי ללתת לפוליטיקאים ולתקשורת הזדמנות לצבור נכסי פופולריות, שילמנו 2-3 (וכנראה יותר) מיליארדי דולרים מיותרים על שריפת מזוט, במקום הגז שבואו התעכב. על הדרך פיתוח "תמר" נתקע ודלדלנו עד ריקון את "ים תטיס".
כיום, הסאגה רושמת פרק חדש באי-בניית צינור הולכה נוסף של גז מן הים לצפון ישראל. השיהוי הזה כבר גרם לבניית צינור מיותר בים מ"תמר" ל"ים תטיס", ויגרום למחסור גז בעוד שנתיים, כי לא יהיה איך להביאו מ"לווייתן" לחוף. וכך, במקום שהממשלה תגיד איפה ומיד מניחים צינור חדש, היא מתמזמזת מאימת הירוקים והתקשורת. כי אם תחליט מהר, חד וחלק - יהיה בג"ץ. איזה פחד.
במקביל, נמשך הוויכוח על יצוא הגז. גם כאן העניין יותר פשוט ממה שהפוליטיקאים והתקשורת מבשלים ממנו: ברור שבלי יצוא לא יפתחו את שדה "לוויתן" וגם לא שדות אחרים, כי אף אחד לא ישקיע 4 או 5 מיליארד דולר מבלי שיש לו ביד חוזים סגורים עם רוכשים פוטנציאליים.
אם הממשלה לא מוכנה להתחייב לממן את הפקת הגז הזה או לפחות לשלם בגין אי הפקתו (לטובת הדורות הבאים), היא חייבת לאפשר יצוא. השאלה היחידה היא כמה חייבים לייצא כדי להתאזן. עשרה מומחים מעשר מדינות שונות יכולים לבדוק שוב ולהגיע למסקנה. ואחרי זה, החלטה וביצוע. אין מה להתקשקש יותר. יהיה גם בג"ץ. אז מה?
אין דבר טוב יותר לכספי החסכונות מאשר להיות מושקעים בגז, המסתמן כסם החיים הכלכליים שלנו בעתיד וגם כמקור לתשואות לא רעות על החסכונות. אבל מי ישקיע כאשר אין ייצוא, יש רגולציה משתנית לבקרים, תיקוני-חוק תזזיתיים ורטרו-אקטיביים לפי מצב הרוח הציבורי. מעל כל אלה מרחפת המערכת המשפטית, שאין שום קשר בינה לבין המציאות הכלכלית, שאין לצפות מראש את התנהגותה והיא נגועה לא פחות - ואף יותר מאחרים - בפופוליזם.
לא חבל?
כתבות
ני"ע
