רגע של דרייפוס

אפשרות אחת, כנראה לא בלתי סבירה: הם יוצאים כאשר נמאס להם. נמאס מאוד. הסיבה היא שרוב בני האדם אינם נוטים להתגייס, בוודאי לא לאורך זמן, זו אמת שמהפכנים מצליחים הקדימו לעמוד עליה: אי אפשר לסמוך על נאמנותם של ההמונים. מהפכה צריכה לחכות לרגע ההבשלה, ורגע ההבשלה הוא בדרך כלל תוצאה של גדישת הסאה. לעברית יש כמה ניבים נאים לעניין הזה: כלו כל הקצים, או באו מים עד נפש. אבל היא אינה מיוחדת במינה. Basta, "די", הייתה קריאת הקרב, לא רק בלשונות לטיניות.

עכשיו לא נשאר אלא לנסות ולהבין מה מביא אנשים להכרה ש"מספיק ודי". הסופר הפרואני הגדול, מריו ורגאס יוסה, נדהם לפני 25 שנה לראות המונים יוצאים אל רחובות לימה כדי להפגין נגד הלאמת הבנקים. במשך כל-כך הרבה שנים, הרחוב הלטינו-אמריקאי היה שייך לשמאל ולסיסמאותיו. הייתכן שהמונים יפגינו בעד שוק חופשי וקפיטליזם?

הוא חשב שכן, וכל-כך חשב עד שאפילו החליט להתמודד על כהונת הנשיא. רוב הזמן היה לו יתרון ניכר בסקרי דעת הקהל. היה נדמה שטעמו של ההמון אמנם השתנה, והוא קץ בדמגוגים סוציאליים עם פוטנציאל של עריצות. בבחירות ניצח בסופו של דבר דמגוג סוציאלי עם פוטנציאל של עריצות, שגם מימש את הפוטנציאל. הרחוב הלטינו-אמריקאי לפחות לא עבר הסבה.

מאי 1968 של הימין

אני מקדים את ההקדמה הזו כדי לתהות "מה בדיוק", אם ייתכן בכלל דיוק, הוציא לפחות 150 אלף צרפתים אל רחובות פריז בתחילת השבוע, בהפגנה חסרת תקדים נגד נישואים חד-מיניים. עיתונים בפריז כתבו על ההפגנה הזו, שהיא מעוררת אסוציאציות של מאי 1968. אבל מאי 1968 היה הזמן, שבו מהפכה שמאלית - ממש מהפכה, ממש שמאלית - איימה להפיל את הסדר הבורגני.

הרחוב הצרפתי היה שייך בדרך כלל לשמאל, אם כי היו יוצאים מן הכלל. ברחוב נולד האוונגארד, או החלוץ ההולך לפני המחנה. הרבה מוותיקי הרחוב נעשו אחר כך המגדירים העיקריים של הסכמה חברתית רחבה. זה קרה מפני שהם זזו מן האוונגארד אל המרכז, אבל גם מפני שהמרכז זז אל האוונגארד.

זה בדיוק מקור הבעיה: הנחת התזוזה. האמנם אנחנו יודעים מתי השוליים עוברים אל המרכז? והאם יש לנו מושג מה עלול מרכוז השוליים לעולל למי שהיו שייכים למרכז עד שהוא, המרכז, הוגדר מחדש בידי השוליים?

דווקא צרפת לימדה אותנו שורה של לקחים. אנחנו אפילו בקענו במידה לא מעטה מביצה צרפתית. מאה שנה לאחר המהפכה, שהנחילה ערכים של חרות ושל זכויות אדם לכל אירופה, במיוחד ליהודיה, ההמון הפריזאי קרא "מוות ליהודים" בפרוץ פרשת דרייפוס. עיתונאי צעיר מווינה האזין להמון, ועולמו חרב עליו. הוא הגיע למסקנה שעל היהודים למהר ולצאת מאירופה, מפני שהיא עומדת להיות מקום קבורתם. שמו היה תיאודור הרצל.

45 שנה אחר כך, הרחוב הפריזאי חזר והועמד בפני בחירה: ימין רדיקלי, או ממש פשיסטי - או שמאל רדיקלי, ממש קומוניסטי. השמאל ניצח ב-1936, וסוציאליסט יהודי התייצב בראש ממשלת צרפת; אבל ארבע שנים אחר כך, לאחר תבוסה צבאית, קם בצרפת המשטר האנטישמי ביותר באירופה מחוץ לגרמניה הנאצית. האנטישמיות לא הייתה תוצאה בלבדית של כפייה.

אנטישמיות והומופוביה

את האנטישמיות צריך להבין בהקשר רחב יותר משנאת היהודים. היא נעשתה מגנט של כל השנאות: שנאת המודרניות, שנאת החילוניות, שנאת הדמוקרטיה הליברלית, שנאת אינטלקטואלים וכו'. לצד צרפת הנאורה התקיימה צרפת חשוכה מאוד, והיא חזרה מפעם לפעם והזכירה את קיומה. ימין קיצוני ושמאל קיצוני שימשו בעירבוביה, ולפעמים שירתו אותו הקהל עצמו, כפי שהתברר כאשר אזורים קומוניסטיים מסורתיים התחילו להצביע בעד ימין לאומני וגזעני.

הייתכן שהומופוביה משמשת עכשיו את צרפת החשוכה באותו האופן שבו אנטישמיות נהגה לשמש אותה? האם ההומוסקסואל הוא היהודי החדש? זו כנראה הגזמה. אבל יש כאן צד מסוים של דמיון: המהירות שבה התפתח בשנים האחרונות המאבק לשיווי זכויות. ההומוסקסואל לא היה בדיוק בגטו, אבל הוא היה מוגבל לשוליים בתור שכזה. הדה-קרימינליזציה של הומוסקסואליות התרחשה באירופה רק בשני הדורות האחרונים, ובמזרח אירופה בדור הזה ממש.

קיצוניות ברדיפת צדק

שחרור ההומוסקסואלים מכבלי האפליה התאפשר במידה רבה מפני שמוסדות חברתיים מסורתיים נחלשו מאוד. הדת המאורגנת עצמה נדחקה אל השוליים. חילון עצום ממדים רוקן את הכנסיות, והתיימרותן לסמכות מוסרית ספגה סדרה של מהלומות. לא צרפת בלבד התנסתה בזה. ספרד היא דוגמה עוד יותר קיצונית למהירות של שינוי ערכים: היא עברה בתוך 40 שנה מרודנות ימנית קתולית אל התפרקות כמעט מלאה מכל ערך מסורתי, כולל הגדרה של מוסד הנישואים.

ההיסטוריה מלאה דוגמאות של גלי-נגד, של "רוב דומם" המתקומם יום אחד נגד עריצותו של מיעוט מתקדם; או אפילו של מיעוט דומם, המתקומם נגד עריצותו של רוב יהיר ולא-רגיש.

תפיסת מרובה, כמעט בכל עניין, כרוכה בסכנות. "קיצוניות ברדיפת צדק אינה חטא", אמר פעם מנהיג שמרני מפורסם באמריקה. ייתכן. אבל לא תמיד היא מעלה כל-כך גדולה.

התקדמות מהירה מדי עלולה להבטיח נסיגה. לפעמים התקדמות איטית ושיטתית עדיפה. מוקדם להגיד על התנועה לשיווי זכויות ההומוסקסואלים שהיא הקריבה זהירות לטובת תפיסת מרובה. אבל ההמון ברחובות פריז משגר הזהרה. יום אחד הוא עלול למלא שדרות בערים אחרות, בארצות אחרות.