קבלו טעימה מהיינות של יקב מוגה שבריוחה שבספרד

סניור מוגה מאחר. אנחנו יושבים על הגג של בר וחנות היין הכי נחמדים בתל אביב, Bin 281 (דיזנגוף 281), שותים יין לבן מעצבן וגם קצת רוזה נחמד. היין של סניור מוגה. שותים ומחכים. אחרי שעה וחצי הוא מגיע, בבלייזר אלגנטי ומתחתיו חולצה מכופתרת ורודה. הוא נעמד ליד הבר, מתעלם מהנוכחים ומוזג לעצמו כוס יין לבן. עוד שתי דקות עוברות והוא מסתובב, מבקש מכולם להתאסף סביבו ומתחיל לירות בקצב. כן, הוא מצטער על האיחור אבל מה הוא אשם שדווקא הערב החליטה אחת הערים הכי קפיטליסטיות בעולם לחגוג את חג הפועלים ולחסום כבישים.

סניור מוגה הוא דור שלישי ליצרני אחד היינות הכי מפורסמים בעולם. סבו הקים ב-1932 את יקב מוגה (Muga) שבריוחה והשאר היסטוריה. עוד לפני כן גידלה המשפחה ענבים ליין במשך מאתיים שנים ואף מכרה יינות ללא שם.

אבל את חואן מוגה כל זה לא ממש מעניין. הוא כאן בשליחות. אתם צריכים לשתות יותר יין ופחות וודקה, הוא צוחק. ההיסטוריה המשפחתית שלו היא מבחינתו רק חלק מהסיפור. אבל מבחינתי, ההיסטוריה הזו היא החלק הכי חשוב. לאו דווקא בגלל הסיפור, כי אם בגלל המסקנות.

יקב מוגה הוא דינוזאור. אי של שמרנות ומסורת של ייצור יין ספרדי, ובעצם אירופי קלאסי, בתוך ים של שינויים. יש מעט מאוד יקבים בריוחה, וגם בספרד ובאירופה, שמצליחים לעמוד על שלהם בעשורים האחרונים אל מול פני המפלצת. המפלצת מבחינתי הוא רוברט פרקר, מבקר היין החשוב ביותר בעולם. חשוב ככל שיהיה, והוא אכן כזה, החשיבות שלו הופכת את רוב יינות העולם לדומים מאוד זה לזה. דומים מדי. יינות עוצמתיים, גדולי גוף, בומבסטיים, מפלצתיים. פרקר יגיד לכם שהוא מחפש את הפרי, אבל מה שאני מוצא ביינות המיוצרים על-פי טעמו הוא לא מעט עץ, ובעיקר, גם כשיש הרבה פרי, איזושהי כוחניות בלתי נסבלת. בורדו כבר נפלה שדודה לרגליו וכמוה גם לא מעט מחוזות באיטליה. אבל בריוחה, בדיוק כמו בבורגון, פרקר הוא פרסונה נון גרטה. אני לא ממש בטוח בזה, אבל מה שאני כן יודע אחרי הערב הזה הוא שביקב מוגה אין לאיש דריסת רגל. כמעט. בהמשך הערב יתגלה יין אחד שפוזל לכיוונו של פרקר, אבל זה, לטעמי, נסלח.

אחרי קבלת הפנים אנחנו יורדים לחדר הטעימות. מוגה מקרין לפנינו סרט ארוך שבו מוסברים תהליכי ייצור היין ביקב שלו, מבציר הענבים ועד הביקבוק. באופן מוזר, אף שכל מה שמוצג מוכר לי, אני נשבע בקסמו המיושן של הסרט ומבין למה: יקב מוגה הוא אכן דינוזאור שמרני, וכמה טוב שכך.

גפנים בנות עשרות שנים, חביות ישנות בנות עשרות אלפי ליטרים, שכולן נבנות ביקב (זהו אחד היקבים הבודדים שבונה לעצמו את החביות), זיכוך יין בעזרת ביצים (שמונים אלף בשנה), כל התהליכים המסורתיים מיושמים בקנאות. אין מכלי נירוסטה, אין משאבות. כל השפייה - ההעברה מחבית לחבית - נעשית בגרביטציה מסובכת ויקרה, ויש המון סבלנות. כל היינות, כמקובל בריוחה, מתיישנים שנים בחביות ובבקבוקים לפני שהם משוחררים לשוק.

כל זה טוב ויפה אבל מעניין אתכם, ואותי, כקליפת השום, אלמלא הייתה התוצאה נהדרת כל-כך. מעולם לא חיבבתי במיוחד את יינות ריוחה העתירים בטעמי וניל מודגשים כתוצאה משימוש אינטנסיבי בחביות עץ אלון אמריקאי. היינות של מוגה שינו את דעתי ולא רק מפני שרוב העץ אצלם הוא בכלל צרפתי. הטעם האירופי המורכב והמתוחכם הוא תוצאה של לא מעט גורמים אחרים, ובראשם, אם יורשה לי להתפייט, הנאמנות העקשנית למסורת. וזה מקסים. וטעים.

טיפה

אשכול הזהב 2013

ב-3 ביוני תתקיים זו השנה ה-11 התחרות השנתית ליינות ישראל, אשכול הזהב, במלון דן פנורמה בתל אביב, כחלק מתערוכת הקולינריה השנתית CULINARY 2013, והיא מיועדת לקהל מקצועי. השנה נשלחו לתחרות 236 יינות מ-54 יקבים. כל יין נטעם ודורג על-ידי צוות שיפוט שכלל חמישה עד שבעה שופטים, ויינות שעלו למקצי הגמר נבדקו על-ידי צוות שיפוט נוסף

טעימה

יינות מוגה

מוגה רזרבה 2009 Muga Reserva. היין הבסיסי של מוגה (הם לא מתעסקים בדרגות נמוכות מזו) מורכבת מ-%70 ענבי טמרפניו, הקברנה סוביניון של ספרד אם תרצו, ועוד %20 גרנאצ'ה (גראנש) בתוספת 7% מזואלו ((Mazuelo ו-3% גרסיאנו ((Graciano. הוא מיושן שנתיים בחביות ועוד שנה וחצי בבקבוק ביקב לפני ההוצאה לשוק. התוצאה היא ריוחה קלאסית, עם הפלוסים בדמות המורכבות הנהדרת והמינוסים, המופיעים כמעט רק ביין הזה, בדמות המתיקות הוונילית הגבוהה מדי. 119 שקלים (כל המחירים הם בבין 281, דיזנגוף 281 תל אביב)

Reserva Seleccion Espesial 2004 Muga. היין הטוב בטעימה, לטעמי, הוא גרסה משודרגת של הרזרבה, אבל איזה שדרוג. הענבים מגיעים מגפנים בוגרות בנות רבע מאה, היישון בחביות מתארך בחצי שנה נוספת. אלא שכל הפרטים הטכניים הללו אינם רומזים דבר על הטעם האדיר שמתגלה בכוס. זהו יין רציני, מתוחכם, מורכב, ובעיקר כזה שנהנה מאותם סירחונות קטנים שמזוכיסטים כמוני מחפשים אחריהם בנרות ומוצאים בדרך כלל רק ביינות בורגון. קלאסה ספרדית. כ-230 שקלים, אם תצליחו לשים יד על בקבוק מהדבר הנהדר הזה. אם לא, חפשו את ה-2006 ושימרו עליו כמה שנים, הוא לא פחות טוב

Prado Enea 2005. ענבי הטמפרניו מטפסים כאן ל-%80, והם נבצרים ממש ברגע האחרון, בתחילת אוקטובר, בבציר הכי מאוחר באירופה לדברי חואן מוגה. היין מיושן שנה בחביות ענקיות של עשרת אלפים ליטרים ואז עוד שלוש שנים בחביות בריק בנות 225 ליטרים ועוד שלוש שנים בבקבוק לפני שחרורו לשוק. עוד יין אירופי קלאסי. פחות נהדר מקודמו, אבל מדובר בפוטו פיניש. 320 שקלים

Torre Muga 2009. טמפרניו, 15% מזואלו ו-10% גרסיאנו. שישה חודשי יישון בחביות ענק, שנה ומחצה בחביות בריק ועוד שנה בבקבוקים ביקב. היין היחידי בטעימה שלא ערב לחכי בשל ניסיונו המוצהר, גם לדברי מוגה עצמו, לרצות את החך הבינלאומי. יהיו כאלה שימותו על זה. 450 שקלים.