"אתה מסיים קריירה ויוצא עם חור בכיס, זה פחד של כל ספורטאי בארץ"

בחמישים המטרים שמפרידים בין הרובה של סרגיי ריכטר למטרות נפרסת אדמה צהובה מכוערת מלאה בעשבייה ובעשרות תלוליות עפר שיצרו חפרפרות. החום במטווח האולימפי בהרצליה הוא בלתי נסבל. ריכטר עטוי ביגוד מיוחד, עבה, מסיים לירות סדרה של 60 כדורים בשכיבה ברובה אוויר. אחר כך הוא יעבור למצב עמידה לעוד סדרה. 45 דקות הוא החזיק את הרובה בידיים בלי להוריד אותו לשנייה. כשהוא נותן לי רגע לנסות את כוחי בירי למטרה, אני מגלה שכעבור דקה אחת הידיים כבר לא מצליחות להרים את הרובה. כיף גדול זה לא.

הסיפור של ריכטר, 24, הוא סיפורם של כל הספורטאים האולימפיים אחרי שיורד המסך על השנה האולימפית. הם הופכים לנקודה שמתרחקת עד שנעלמת, ויחזרו לחייו של חובב הספורט רק במשחקים האולימפיים הבאים. הם לעולם לא יהיו רלוונטיים בסצנה שבה יש מקום רק לטביב-בית"ר. מדי פעם הם יפריעו את השקט לכמה דקות, ירוויחו איזה תמונה בעיתון. ריכטר למשל, הפריע כשזכה בתחילת מארס במדליית זהב באליפות אירופה. "לפני שנה כשהגעתי ללונדון למשחקים האולימפיים, פתאום נהייה סביבי ענן שלם של תקשורת ועיתונאים. זה היה מוזר, כי אתה אומר לעצמך איפה כולם היו לפני זה, הרי הבטחתי את הכרטיס למשחקים כבר שנה לפני כן", הוא מספר. "הזמינו אותי אחרי האולימפיאדה לחלק פרס במרוץ רעננה. היה שם הסגן של ורשביאק (יו"ר הוועד האולימפי - ט"ו), והוא שואל אותי לפני שעליתי לחלק את הפרס 'תגיד, מי אתה?' אמרתי לו שאני סרגיי ריכטר מהקליעה למטרה. אז הוא שואל אותי אם יכול להיות שסוף סוף תגיעו לאולימפיאדה. אמרתי לו שעכשיו הייתי באולימפיאדה. הוא שואל אותי, 'באמת?' שאלתי אותו, 'אתה לא אמור להכיר את כל הספורטאים שיוצאים לאולימפיאדה? אז הוא ענה לי 'אתה לא אמור להכיר את כל חברי ההנהלה של הווע ד האולימפי?'. אז מה הוא עושה שם בעצם. במה הם מתעסקים?".

כשחזר לארץ גילה שלא רק העיתונאים נעלמו. "כמה חודשים אחרי המשחקים, בינואר 2013 חתכו גם את ההקצבות. מה שהיה פעם 10,000 שקל לחודש ואחר כך ירד ל-7,500, הפך להיות עכשיו 5,000 שקל".

חוסר היכולת או חוסר הרצון של המדינה לתגמל ספורטאים המייצגים אותה גורם לכך שיותר ויותר ספורטאים החלו למצוא לעצמם פתרונות פרנסה אלטרנטיביים בתחום. בכל זאת, לא כולם רוצים לטפס על עמודי חשמל, לקרוא מונים או להיות מפעילי טורבינות, כפי שמציע הח"כ הטרי של "יש עתיד", יואל רזבוזוב. הדבר הכי חם הוא הליגות המקצועניות בחו"ל. "הג'ודאים הישראלים מתחרים בליגות בחו"ל, ונטע ריבקין אמרה לי שיש ליגת התעמלות טובה באיטליה. אני מתחרה בליגה הגרמנית שהיא הליגה הכי טובה בעולם, בקבוצת קבאלה, שזה עיירה לא רחוק מדיסלדורף. אני מגיע בכל פעם לגרמניה לסופשבוע שנערכים בו בדרך כלל שניים-שלושה מחזורי ליגה. צריך להגיע לשם כדי להבין מה זה הליגות האלו. אתה מתחרה באולם כדורסל שהסבו אותו למטווח, אלפי אנשים ביציעים מגיעים עם תופים, חצוצרות, מקללים, צועקים, שותים בירה. כל מה שאסור בירי האולימפי מותר בליגה הגרמנית. זה משוגע לגמרי. בפעם הראשונה שאתה נכנס לאולם כזה אתה מקבל בומבה לראש. במועדון קליעה בעיירה כזאת בגרמניה יש 4,000 קלעים. אתה יודע כמה יש בארץ במועדון? אולי 40".

וזה משתלם?

"הרעיון להגיע לליגה לא היה משיקול כספי. לא חיפשתי שם משכורת, גם לא הייתי מוכר מספיק כשהתחלתי שם, כך שלא היתה לי הזכות לבוא ולבקש. השנה אני אתחיל להרוויח. הם רוצים אותי ואני אחתום שם כנראה לשלוש שנים. יש קלעים שיוצאים מכל סופשבוע כזה עם 1,300-1,400 אירו, ובסך הכל יש 12 מחזורי ליגה בעונה. זה לא רע. חוץ מזה שיש גם שוק העברות. אליי למשל פנתה קבוצה מקבוצה מעיר אחרת שהציעה לי 5,000 אירו רק כדי שאעבור אליה, אבל לי יש מחויבות לקבאלה ולא אעזוב אותה לעולם".

***

ליגות מקצועניות זו לא הדרך היצירתית היחידה להתפרנס. לפני המשחקים בלונדון ריכטר שיתף פעולה עם אתר "מימונה" במסגרתו הציע האתר לאנשים מוצרים של ריכטר עבור תרומות, שיסייעו לו לממן את עצמו לקראת האולימפיאדה. מ-15 שקל עבור תרומה פשוטה, דרך 50 שקל עבור גלוית תודה אישית חתומה, 100 שקל לטי-שירט חתום, או אפשרות להגעה לצפות בריכטר מתאמן עבור 200 שקל ועוד. בסך הכל הצליח ריכטר לגייס 54 אלף שקל מ-148 תורמים שונים. "לפני המשחקים בלונדון ניסיתי 'למכור' את עצמי לכל מיני חברות היי-טק. הייתי בא לפגישות עם חברות והיו אוספים את הדירקטוריון ומחייכים אליי, ואחרי יומיים היו חוזרים אליי והיו אומרים לי שכרגע לא. חשבתי גם לפנות ליענקל'ה שחר, כי אני יודע שהוא עוזר להרבה ספורטאים, לאלכס שטילוב למשל. אבל אמרתי לעצמי שהוא יהיה הצ'אנס האחרון אם אני אגיע למצב שבו לא אוכל להתקיים. בסוף הרגשתי לא נעים ולא הלכתי אליו". בסופו של דבר יצא ריכטר עם ספונסר שהחליט לקחת אותו עד משחקי ריו 2016 - חברת סלאקט (cellact) שקיבלה לאחרונה ממשרד התקשורת אישור להיות מפעילת סלולר וירטואלית, שמשלמת לו חסות קבועה של 4,000 שקל לחודש. "את הרובה הזה שאתה רואה פה אני מ קבל מחברת ואלטר, שמייצרת את הרובים האלו. רובה כזה עולה 15 אלף שקל ויש לי עוד ארבעה רובים שכל אחד עולה לא פחות מ-10,000 שקל".

קיבלת עכשיו 70 אלף שקל על זכייה באליפות אירופה. מה עדיף בעיניך, תשלום חודשי קבוע שייתן לך שקט בראש, או כמו היום - רנטה חודשית נמוכה יחסית אבל עם בונוסים יפים על זכיות באליפות אירופה?

"אני מעדיף שזה יהיה כמו במדינות אחרות, שבהן ספורטאי שזוכה במדליה אולימפית או באליפות עולם מקבל אחרי גיל 35 פנסיה עד סוף החיים שלו. הוא יקבל את זה כי הוא הביא כבוד למדינה שלו. לפי מה שאני מבין, הוועד האולימפי בישראל לא רוצה לעשות את זה, כי יש ספורטאים שגומרים קריירה בגיל 26, ואז מה - יצטרכו לתת להם כסף כל החיים בגלל שהגיעו פעם אחת להישג? הפחד שלי הוא מה יקרה איתי בעוד איקס שנים, זה פחד של כל ספורטאי. אתה יוצא עם חור בכיס, לא יודע מה ולאן הולכים לכאן ומה עכשיו. אתה מסיים קריירה בקליעה קרוב לגיל 40, ומבחינה פנסיונית אין לך שום דבר, לא לי ולא לאף ספורטאי בארץ".

יש חוק היום במדינה שחייבים להפריש לכל עובד פנסיה.

"אבל אנחנו לא מקבלים משכורת אלא מלגה חודשית, ככה מגדירים את זה, ועל זה אף אחד לא חייב להפריש לנו כלום. לא ביטוח לאומי, לא פנסיה, לא כלום. אבל כשאתה זוכה בבונוס על הישג שעשית, על זה יחתכו לך מס זכייה של 25%".

***

ריכטר מודה שרק אחרי המשחקים האולימפיים נפל לו האסימון שכדי להצליח עדיף להתחכך כמה שפחות עם הסביבה הישראלית. "קצת אחרי לונדון עזבתי את המאמן הישראלי שלי גיא סטריק והתחלתי להתאמן אצל מאמן ברוסיה. זה עמד על זה שאו שאני הולך ללמוד ולעבוד ועוזב את הקליעה, או שנותנים לי לעבוד עם מאמן שאני רוצה. מבחינתי זה אומר שאני מתאמן שם כל הזמן ורוב הזמן אני שם. יש לי דירה במוסקבה שהמאמן נותן לי לגור בה, שאני חולק אותה עם עוד קלעי מהטופ. יש שם מטווח איכותי. אני לא עושה את זה כי נורא כיף לי במוסקבה אלא כי זה טוב לי מקצועית. עובדתית זה הוכיח את עצמו, זה נתן לי שתי מדליות בסבב גביע העולם".

אם אתה מתאמן ברוסיה, גר ברוסיה, טוב לך ברוסיה ויכול לעשות יותר כסף ברוסיה, למה אתה מייצג את ישראל בכלל?

"ישראל היא המדינה שלי. אין קשר בין זה שאני מתאמן במוסקבה, אני שם כדי לייצג את ישראל. אני עובד כרגע עם מישהו שהוא מדליסט אולימפי ועם אשתו שהיא אחת הקלעיות הגדולות בהיסטוריה. להתאמן אצל שני אנשים כאלו, כאילו, אי אפשר לבקש משהו יותר גדול מזה. אם הייתי מייצג את רוסיה הייתי מקבל תנאים יותר טובים? חד משמעית כן. יש שם קלעים שמרוויחים סכומים שאני לא אגיע בחיים, סדר גודל של 10,000 דולר לחודש".

גם השקט של להיות בחוץ ולא כאן?

"חד משמעית כן. אתה מרוכז רק באימונים. הראש שלך רק בזה".

הרעש פה בארץ לפני האולימפיאדה, כל הצילומים והתקשורת, עד כמה זה מפריע, מכניס ללחץ?

"בדיעבד הייתי צריך לצאת לאולימפיאדה 6-7 ימים לפני, ולהתאמן שם. כי פה לא רק מבחינה תקשורתית זה מפריע לך להתכונן, גם התנאים פה בארץ לא טובים. התאמנתי פה ב-40 מעלות חום, המזגן פה לא עבד. כבר שלוש שנים המזגן פה לא עובד כי אף אחד לא רוצה לתקן אותו. ועם הלבוש הזה אתה מת. כשהגעתי ללונדון אמרתי לעצמי מה עשיתי בארץ? למה לא הגעתי לפה? זה היה המאמן שלי גיא סטריק שלא רצה לצאת לפני, אמר לי שיש לחץ בכפר האולימפי ושפה בארץ יותר רגוע, זה בנאדם שעבר ארבע אולימפיאדות אז סמכתי עליו".

בדיעבד, אם היית מגלגל את הקריירה שלך מחדש - היית בוחר בכלל להיות קלע?

"אני לא יודע אם הייתי הולך על משהו אחר. עברתי הרבה חוגים בתור ילד, כדורסל, אגרוף תאילנדי, טניס, שחייה. בסוף הגעתי בגיל 11-12 לקליעה. אני יודע מה הייתי רוצה להיות - שחקן פוטבול".