מי כאן הגבר

כרגיל במזרח התיכון, כבר היו דברים מעולם, פחות או יותר: במאי 1967; בין מארס לאוגוסט 1970; בחורף 1981. חפשו-נא "רוסיה", "סוריה", "טילים", "עליונות אווירית", "האמריקאים מהססים", "שר הביטחון מזהיר", "הרמטכ"ל מכריז". חפשו-נא אפילו את כותרות העיתונים של הימים ההם. הן הודיעו על "מטריה רוסית", על "ניסיון להציל את משטרו של ---", על "הסכנה של קץ העליונות האווירית הישראלית".

אפשר להתחיל בכלל בביקור הלילה של דמיטרי צ'ובאחין, שגריר ברית המועצות בישראל, בחדרו של ראש הממשלה לוי אשכול, בקומה השביעית של מלון דן בתל-אביב. זה היה ב-27 במאי 1967. צ'ובאחין ביקש להעיר את ראש הממשלה, כדי למסור לו איגרת בהולה מראש ממשלת ברית המועצות. אשכול לא העריך את המחווה. הוא יצא בפיג'מה ("לא נתלבש בשבילו", הוא אמר למזכירו אביעד יפה).

הסובייטים האשימו את ישראל בריכוז כוחות בגבול הצפון לשם התקפה על סוריה. אתה יודע מה? אמר אשכול ברוסית מצוינת מבית אבא. הבה נעלה מייד על מסוק, ונטוס לגבול הצפון, כדי שתוכל להיווכח במו עיניך שאין שום ריכוז כוחות. צ'ובאחין סירב. משימתו בישראל לא היתה לאמת או להפריך. הוא היה דוור - ושותף לדבר עבירה.

עשרה ימים אחר כך, ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים, ברית המועצות ניתקה את יחסיה עם ישראל. ביום החמישי של המלחמה היא התחילה לאיים בהתערבות ישירה נגד ישראל, כדי למנוע ממנה להגיע לדמשק. כל כך רציני היה האיום, עד שנשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון הורה לנושאת מטוסים של הצי השישי להפליג סמוך למי החופים של סוריה.

"קיץ אלקטרוני", הבטיח דיין

שלוש שנים אחר כך, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הפצצות ישראליות בעומק מצרים איימו על משטרו של גמאל עבדל נאצר. החל מחודש מארס 1970 התחילו להתפרסם ידיעות על פריסת טילים חדישים נגד מטוסים מתוצרת ברית המועצות, הדור השלישי של מה שכונה במערב SAM. סאם-3 נועד לסיים את המונופול הישראלי על שמי מצרים. ביוני 1970 אמנם ניתן הסימן הראשון שהמאזן מתחיל להשתנות לרעת ישראל: ארבעה מטוסים של חיל האוויר הופלו.

הרוסים, בגלגול הסובייטי שלהם, לא התאמצו במיוחד להסתיר את כניסתם המסיבית למצרים. היו אז הערכות שמספר אנשי הצבא שלהם הגיע עד 16 אלף. טייסים סובייטיים פיטרלו בשמי מצרים ודיברו רוסית במערכת הקשר שלהם. שר הביטחון משה דיין הזהיר אז מפני "סובייטיזציה של המזרח התיכון", וחזה "קיץ אלקטרוני וחשמלי בתעלת סואץ". הוא הוסיף: "גם אנחנו נחשמל".

ביולי 1970 הכריז הרמטכ"ל, רב אלוף חיים בר-לב, כי במידת הצורך ישראל תילחם גם בסובייטים. ראש הממשלה גולדה מאיר הודיעה שאמנם לא תהיה התקפת מנע נגד הטילים, אבל ישראל לא תירתע מפני עימות עם הסובייטים. אם אנשיהם ייפגעו, אין זה אלא מפני ש"הם יהיו במקום הלא-נכון".

הקיץ האלקטרוני לא הושלם. ישראל נענתה ללחץ אמריקאי כבד, וקיבלה הפסקת אש על פי תנאיה של תכנית שלום חדשה. הפסקת האש חייבה הקפאה של המצב הצבאי הקיים. בתוך יומיים הפרו אותה המצרים, וקידמו את סוללות הטילים שלהם עד שפת תעלת סואץ.

באוקטובר 1970 צוטט בהרחבה מסקנתו של כתב-עת אמריקאי, כי "שוויון אווירי בלתי-נמנע" משתרר והולך בחזית מצרים. ישראל תוכל לחזור ולכונן את עליונותה רק במחיר כבד ל"צי הפנטומים הקטן שלה". חודשיים אחר כך, הפרשן האמריקאי הבולט ביותר של זמנו, ג'וזף אולסופ, כתב כי הסובייטים מכינים את המצרים לחציית תעלת סואץ.

משונה עד כמה הכול היה גלוי וידוע שלוש שנים מראש, אבל ישראל הופתעה לחלוטין כאשר ההערכה ההיא התממשה. היא אמנם שילמה מחיר כבד ביותר כדי לחזור ולכונן את עליונותה בשמי סואץ.

פרפורי הגסיסה הראשונים

במאי 1981 הזהיר ראש הממשלה מנחם בגין בכנסת כי סוריה זוממת להכניס טילי קרקע-אוויר ללבנון, כדי להגביל את פעילות חיל האוויר. שבועיים אחר כך חזר הרמטכ"ל, רפאל איתן, על ההזהרה. אבל שלושה שבועות אחר כך באה הפצצת הכור הגרעיני של עיראק, והעיניים נישאו אל מקום אחר. הסורים ממילא לא הצליחו לפתוח מטריה מעל לבנון, ושילמו מחיר כבד ביוני 1982: הם איבדו 80 מטוסים ויותר ביום לחימה אחד.

ב-1982, הסובייטים לא יצאו מגדרם. איש לא ידע כי עצם המשטר הסובייטי עמד בפרפורי הגסיסה הראשונים שלו. שום יד לא היתה מונחת על ההגה, ומדיניות החוץ היתה אוסף רפלקסים של ימי המלחמה הקרה, עם מעט מאוד מחשבה לטווח ארוך. עד מהרה, תחת מיכאיל גורבצ'וב, ברית המועצות עמדה לוותר למעשה אם לא להלכה על המעמד של מעצמת על.

היה רגע מעניין אחד בסוף 1992, כאשר שר החוץ הראשון של רוסיה הדמוקרטית (אז חשבו שהיא אמנם תהיה כזאת) קם לשאת נאום בוועידה בינלאומית. אנדריי קוזירב, דיפלומט צעיר ומטיף להתקרבות אל המערב, הדהים את שומעיו. הוא נשא נאום חוצב להבות: רוסיה מתכוננת לחזור ולהשתלט בכוח על הרפובליקות שפרשו מברית המועצות שנה אחת קודם, ובדעתה להתערב במלחמות יוגוסלביה לטובת הסרבים.

בשעה שהעיתונאים נחפזו להודיע את ההתפתחות הדרמטית לארבע כנפות הארץ, קוזירב התרכך, חייך, ואמר, שהוא לא התכוון ברצינות. הוא רק רצה להראות לנוכחים מה עלול לקרות אם הנשיא ילצין יאבד את השלטון ליריביו השמרנים.

ילצין פיטר את קוזירב שלוש שנים אחר כך. עד מהרה התברר, כי הפתיחות הליברלית של מדיניות החוץ הרוסית לא היתה אלא שלב מעבר. מעט מעט התחילה נסיגה אל עמדות מסורתיות. יורשו של קוזירב היה דיפלומט ותיק של המשטר הסובייטי. ילצין עצמו פינה את הנשיאות ארבע שנים אחר כך לוולדימיר פוטין, קצין לשעבר בשירות הריגול הסובייטי.

רוח חיים, או רוח עיוועים

שנות פוטין הפיחו רוח חיים, או רוח עיוועים, ביחסי רוסיה עם העולם החיצון. לא פעם הוא עורר את הרושם שבבחירה בין שיתוף פעולה לעימות הוא מעדיף את העימות. כדי לחזור ולכונן השפעה בינלאומית, פוטין פיתח תיאבון גובר לתבניות התנהגות של המלחמה הקרה. כאשר ארה"ב רצתה להקים תחנות התראה באירופה כדי להגן על בעלות בריתה מפני איום בליסטי איראני, פוטין הכריז שמן המהלך הזה נשקפת סכנה לשלומה של רוסיה, והיא תגיב בהתאם. באותו הזמן הוא היה מוכן לספק כורים גרעיניים לאיראן ולצייד אותה בנשק נגד מטוסים.

דווקאיותו של פוטין לא הוגבלה לענייני המזרח התיכון. מלחמתו נגד גרוזיה (הוא לא ידע שקוראים לה בעברית "גיאורגיה") עוררה אסוציאציות לא-נעימות של אונס גרוזיה בידי ברית המועצות ב-1921. איומיו לנתק אספקת גז לאירופה הזכירו לאירופים שאין להם ידידים מזרחה מפולין (בינתיים חשיבות הגז פחתה במידה ניכרת). בריתו של פוטין עם סין היא אולי טבעית מבחינת הגיאוגרפיה, אבל אינה מתקבלת על הדעת אסטרטגית. סין היא איום הרבה יותר רציני לאינטרסים הרוסיים בטווח הארוך מאשר ארה"ב.

צריך להגיד שאמריקה לא תמיד הקלה על רוסיה להיות שוחרת דיאלוג. הפלישה החד-צדדית לעיראק, נגד רצונן של רוסיה, של צרפת ושל גרמניה העכירה את היחסים. הלהיטות המערבית המופגנת להפיל משטרים באמצעות הפגנות רחוב (שהגיעה לשיאה ב-2003 וב-2004) הכעיסה את פוטין ועוררה את חשדותיו הנתונים על כוונות ארה"ב ברוסיה עצמה. הרטוריקה ההרפתקנית של ממשל בוש הבן העמיקה את משבר האמון אפילו כאשר היחסים האישיים היו טובים.

כלפי ממשל אובמה לא היו לפוטין סנטימנטים מלכתחילה. ניסיונות החיזור של אובמה אחרי מחליפו הנומינלי של פוטין בנשיאות, דמיטרי מדוודב, היו כמעט מגוחכים. לא היה טעם לנסות ולהפריד את השוליה מן הקוסם, מפני שלשוליה לא היו חיים פוליטיים בלי הקוסם.

מי כאן "חמומי המוח"?

התנהגות ארה"ב במהלך "האביב הערבי" התקבלה בתערובת של לעג ושל תרעומת. גם אם תוניסיה ומצרים קרו מעצמן, הנה לוב לא היתה מתרחשת ללא התערבות המערב; וסוריה לא היתה מתרחשת כנראה ללא לוב.

אבל תיבת הפנדורה פתוחה לרווחה, ואת הרוחות הרעות אי אפשר עוד להחזיר. אמנם שר החוץ הרוסי אומר, כי אספקת מערכות טילים מתקדמות לסוריה תצנן את "חמומי המוח", אבל קשה להאמין שהוא מאמין בזה. רוסיה פותחת מרוץ חימוש, גוררת את הדמוקרטיות האירופיות אל הקלחת כמעט בעל כורחן (ואולי גם נגד האינטרסים ארוכי-הטווח שלהן), מגבירה את הלחץ על הנשיא אובמה להתערב, ודוחקת את ישראל אל הקיר.

משנות ה-50 ועד התמוטטות ברית המועצות, דחיקת ישראל אל הקיר היתה הרגל סובייטי בדוק לחזק עמדות במזרח התיכון. גם עכשיו, מהלך כזה מקנה אהדה אינסטינקטיבית בעולם הערבי. אבל כאשר הוא כרוך בתמיכה במשטר, שמעטים מחוץ לקשת השיעית רוצים בשיורו, רוסיה אינה מועילה לאינטרסים שלה.

מאחר שאין טעם לפקוד על פוטין עוון של חוסר-רציונליות אין מנוס מלייחס את מדיניותו בסוריה לצורכי פנים. אנטי-אמריקאיות היא מטבע עובר לסוחר ברוסיה. פוטין חוזר וקוצר את פירותיה. הפגנות שרירים אינן מוכרחות תמיד להוביל לאיזשהו מקום. לא פעם הן משרתות את בעל השרירים. הוא ממתין בקוצר רוח לקיץ הרוסי, כדי שיוכל לחזור ולפשוט את החולצה, להשליך את רובה הציד על כתפו, ולהזכיר לאזרחי ארצו מי כאן הגבר.

* רשימות קודמות של יואב קרני ניתן למצוא ב-yoavkarny.com, ציוצים (באנגלית) twitter.com/YoavKarny