מנהלי תיאטרון הסימטה: "האנשים שעוסקים בפרינג' הם גיבורים"

השקט ביפו העתיקה מופר על-ידי קבוצת תיירים במבטא אנגלו-משהו שחולפת על פניי. המדריך מצביע על דלת הכניסה לתיאטרון הסימטה, מציין בחטף שכאן פועל תיאטרון קטן, וממשיך ללכת כאילו הייתה זו חנות מזכרות. האנגלו-משהו, מצדם, דווקא עוצרים. "וואו, איטס א לאבלי לוקיישן", הם מתפעלים, מצלמים, וציניות בצד, אי אפשר שלא להסכים עמם. זהו ככל הנראה התיאטרון הרומנטי בישראל, לפחות בכל הנוגע למיקומו במרחב. "תריח את הריח ותביט על הזריחה", כמילותיו של עמוס אטינגר, "ואז תרגיש בעצמות, תרגיש כי שוב אתה נמצא ביפו".

זו לא הפעם האחרונה שבה הרומנטיקה תבקש לפרוץ בעת הראיון המשותף עם עירית פרנק וניקו ניתאי, מאושיות הפרינג' המרכזיות בארץ. היא מנכ"לית תיאטרון הסימטה ב-15 השנה האחרונות (עם הפסקה בת כשנתיים באמצע), הוא מייסד התיאטרון ומי שניהל אותו ב-15 השנה הראשונות (עד שיצא לפנסיה מעיריית תל-אביב-יפו, בעלת המוסד).

ביחד הם חוגגים את שנת ה-30 של התיאטרון, שבנוסף משיק בסוף השבוע הקרוב את פסטיבל האביב הרביעי במספר שלו, ובו שבעה מחזות מקוריים, לצד קלאסיקת במה אחת ומפוארת: "הנפילה" מאת אלבר קאמי ובביצועו של ניתאי. הצגת יחיד שרצה יותר מ-3,600 פעם, זה ארבעה עשורים.

"אם לתיאטרון הגדול אנשים באים מתוך איזו יראה, מתוך איזו תרבותיות, אלינו הם באים מתוך אהבה", ממתיקה פרנק. "מתוך אהבה, והייתי מוסיף גם מתוך סקרנות, זה המפתח", ממשיך ניתאי במבט חם, מבעד לזקנו שכבר הפך לסמל היכר לדור שידע את אסף וקשת וענן.

ניתאי, שמנהל כיום את תיאטרון הפרינג' "קרוב", הפועל בתחנת המרכזית בתל-אביב, נחשב האב הרוחני של הפרינג' הישראלי, למרות שהוא עצמו שונא את המילה שהשתרשה. "פרינג' זה כמו הפרנג'ים של המפץ הגדול, ולדעתי הפרינג' הוא לא הפרנג' של התיאטרון הממוסד", הוא מסביר. "זה דחף ודבר בפני עצמו. חשוב להבין שהאנשים פה לא באים בשביל להרוויח או אפילו בשביל להתפרנס מזה. התשתית זו האמנות, והאנשים שעוסקים בפרינג' הם באמת גיבורים".

יותר גיבורים מאשר בעבר?

"בעבר, לפני 30 ו-40 שנה, היה אפילו קשה יותר. כשהתחלתי פה רק העירייה תמכה, משרד התרבות לא היה בעניינים בכלל".

"קושי זו שאלה יחסית", מוסיפה פרנק, שחושפת משהו מהמספרים הלא גדולים מאחורי התיאטרון: כ-70 הפקות בשנה שעברה, תקציב עירוני של כ-900 אלף שקל, לצד כ-700 אלף שקל שקיבל התיאטרון ב-2012 ממשרד התרבות, מתוקף היותו מרכז פרינג' (השנה הצפי הוא ל-800 אלף, וליותר מ-80 הפקות).

"בתקופה האחרונה קיבלתי החלטה לדבר פחות ופחות על קושי", אומרת פרנק. "אני חושבת שמה שיכול לעזור, גם בתקשורת, זה לא לדבר עלינו כעל מסכנים, אלא לדבר ולהמליץ עלינו כעל תופעה חיובית. חשוב שקהל יידע שיש פה אלטרנטיבה. זה קהל שחלקו מאס בתיאטרון הרפרטוארי ורוצה להתחבר למשהו אמיתי. סליחה שאני מטפסת על האוורסט, אבל אלה אנשים שמחפשים משהו אחר, ממש כמו שמחפשים אמונה".

"בזמנו", מחדד ניתאי, "לא ידעו בכלל שקיים קהל כזה. אנחנו אלה שגילינו לתיאטראות הגדולים שיש קהל כזה". "תן לי רגע להתערב", מבקשת פרנק. "זה לא סתם 'גילינו', זה ניקו גילה, ואני רוצה לפרגן פה. עד אז אף אחד לא נתן פה במה לתיאטרון מקורי".

בשלב זה, מגלה ניתאי סימני מבוכה: "אני רציתי לדבר קודם כל על הקהל. הקהל שמגיע לפרינג', מגיע בשביל לצפות בדברים שהוא בחיים לא ימצא בתיאטרון הממסדי. מה שהכי חשוב הוא שבנינו קהל, ושגילינו שיש קהל לסוג הזה של תיאטרון".

איך מגלים קהל?

"כשאתה שובר משהו בתפיסה של הקהל, אתה בעצם יוצר קהל. יש אנשים שמעולם לא היו בתיאטרון ופתאום פה הם מתוודעים לחוויה וזה מקרב אותם. עכשיו הם (התיאטרון הממוסד, ר' ש'), פונים עם אמצעי השיווק שלהם גם לקהל הזה וגונבים אותו".

מה זאת אומרת גונבים?

"למשל, בעבר, בתיאטראות הממוסדים לא היו מציגים בימי שישי. זה היה היום של הפרינג'. פתאום לקחו גם את זה. אתה מבין את המלכוד? אנחנו בנינו את התשתית ועכשיו אתה צריך לעמוד בשער ולהתדפק".

פרנק: "פעם התיאטרון הרפרטוארי היה צנוע יותר, העלה מחזות קלאסיים והתחבט באמנות. היום הוא מעלה הרבה יותר דברים מסחריים. הם לקחו את יום שישי, את הצגות הילדים, את הפרינג' - לקחו כל דבר שרק אפשר בשביל להתעצם". ניתאי מחייך: "ובמיוחד הם לקחו את התיאטרון המסחרי. היום מפיק פרטי לא יכול להתחרות עם תיאטרון מסובסד, אז הוא לא מסתכן".

פרנק: "אחת התופעות המעניינות שקורות היא שאנחנו בעצם הפכנו להיות התיאטרון שהתיאטרון הרפרטוארי צריך היה להיות".

אפשר להבין שאתם לא משתגעים על המנהלים שם.

פרנק: "קודם שהם יסתדרו בינם לבין עצמם. אני חושבת שאם התיאטרון הרפרטוארי היה פחות עסוק בהישרדות, דברים היו נראים אחרת. זה לא פשוט עם כאלה בניינים ועם כאלה תקציבים להתקיים. זה טירוף הדעת. עסק נוראי. אבל אם יש לי ביקורת היא שפעם התיאטרון הרפרטוארי ואנחנו היינו כולנו משפחה אחת. היינו חלק אינטגרלי אחד בתוך השני. ומה שקרה היום לדב הגדול, זה שהוא קצת מנפנף אותנו מעליו".

אין כסף ליוצרים

ניתאי, אמנם לא נראה ככה, אבל כבר בן 81, מתקומם כנגד השיוך המסורתי של הפרינג' למחוזות הביזאר. "צריך להפסיק להתייחס לפרינג'יות כאל עניין של חיות מוזרות", הוא אומר. "תיאטרון אחר זה בסופו של דבר דחף של יוצרים, ויש כיום הרבה יוצרים מחוץ לממסד. המון אנשים שרוצים לבטא את עצמם. לאן תלך כל התודעה הפרינג'ית הזו שבאמת מתחילה לקבל ממדים יפים? האם ייוולד עוד חנוך לוין? עוד נסים אלוני? זה תלוי במה יעשו היוצרים עם החופש האמנותי שמתאפשר להם".

אנחנו מדברים על חופש אמנותי, אבל איזה חופש יש לאמן שלא מקבל שכר?

פרנק: "זאת בעיה כואבת במיוחד. זה נורא, ואני מבטיחה לך שגם זה עומד להשתנות. פעם המלחמה הייתה מאוד נקודתית, היום אני מבינה שכל דבר הוא תהליך. אני רואה את זה לטווח רחוק. אחד הדברים שביקשתי, למשל, הוא שינסו לשנות טיפה את הקריטריונים במשרד התרבות שלפיהם אנחנו מקבלים תקציב כמרכז פרינג'. אמרתי להם, בואו תיתנו גם 'כסף צבוע' שנוכל להעביר לאמנים על זה שהם באים. 200 שקל לכל שחקן, זה מינימום, ואחר כך חלוקת הקופה תהיה אחרת. אז היא לא תהיה 25-75 לטובת האמן, כפי שהיא היום אלא היא תהיה חצי-חצי, או אולי אפילו לטובת התיאטרון כדי לעודד אותנו לשווק אותם. היום שחקנים אמורים לשווק את עצמם".

איך הם אמורים לעשות את זה?

"זה לא דבר שאני מחויבת לעשות, אבל אני נותנת לכל אחד מהיוצרים את האפשרות לעשות טלמרקטינג להצגות שלהם. הם מקבלים טלפון, רשימות של אנשים, וגם תשלום של 25 שקל לשעה על זה שהם משווקים את ההצגות של עצמם".

25 שקל לשעת טלמרקטינג, 200 שקל להצגה. בסוף זה כסף קטן, בטח שלא פרנסה.

ניתאי: "נכון, והבעיה החמורה היא שרוב העוסקים בפרינג' לא מתפרנסים מזה. הם נדרשים תמיד לתעסוקה אחרת כדי לאזן את התקציב".

"ועדיין", אומרת פרנק, "פעם אמנים היו יותר מסכנים, כי לא היה את מרכזי הפרינג', כמונו, כמו תמונע וכמו צוותא. לא היה להם איפה להציג ולא היה מי שתומך. אמנים הרימו הפקות ממיטב כספם, והיו צריכים לשלם שכירות על האולם. מה שקורה היום הוא שמרכזי הפרינג' מחויבים לתת להם אולם, איש טכני, יום אחד של חזרות לפני ההצגה כדי שיתאימו את עצמם, קצת שיווק פליירים ופרסום. אני יודעת שאנחנו כתיאטרון לא מפסיקים לעזור. לקראת הפסטיבל למשל, כל הפקה קיבלה 5,000 שקל כדי להרים את עצמה. זה גם משהו. יותר טוב מאשר לא לקבל כסף בכלל".

"מקימים חוג ידידים"

אנחנו עולים לקומת הגג, שהפוכה לגמרי לאחר שיפוץ לקראת סוף השבוע. "זה סתם בלגן", ממהרת פרנק להרגיע, "הכול יהיה מוכן לפסטיבל". במקום שני אולמות, המרכזי מכיל עד 90 מקומות, המשני עד 60 מקומות, וכעת נפתח מתחם נוסף שם יתקיימו מחזות הקריאה בפסטיבל ובהמשך הצגות יחיד. פרנק מדברת על המקום באיזו מן התלהבות שקשה שלא להידבק ממנה ולהתפתות לתפוס איזו מברשת כדי להתחיל לסייד. החלום שלה הוא 200 איש תחת כיפת השמיים במופעי מוזיקה ("אחרי שנסדר יציאת חירום"). "אנחנו עכשיו מקימים חוג ידידים", הוא מוסיפה. "זה קצת קשה לנו אבל נעשה את זה. הלאט-לאט זה הכי מהר שיש".

לא מתיש כל הזמן לקושש תקציבים?

פרנק: "יש לנו דרכים להתקיים. תראה, בזמנו היינו באים לכל מיני עיריות ולכל מיני מוסדות והיינו אומרים להם שתיאטרון ואמנות זה דבר שהוא מנוף כלכלי וכדאי להם להכניס את זה לכל מקום, והיו מלחמות עד הוק. לא מזמן ישבתי בכנס והקשבתי לפאנל של ראשי ערים, שדיברו על כמה שהם נותנים ועל כמה שזה טוב שהם נותנים. הם בכלל ניכסו לעצמם את המלחמה. מדקלמים את מה שאמרנו להם, אז הנה קורים דברים".

מאיפה כל האופטימיות הזו?

"הפכתי להיות אדם מאוד אופטימי כי אני חושבת שדברים חודרים בסוף. מצד שני, אני יודעת שכתופעה, אחד הדברים הכי מוזרים זה שלא אכפת לאנשים. להרבה מאוד אנשים לא אכפת מתיאטרון, מאמנות. רק אחר כך נוצר אצלם איזה רעב שהם אומרים, 'רגע אבל חסר לנו משהו'. משהו לנשמה'. המלחמה שלנו היא לגרום לאנשים שיהיה להם אכפת".

הצגות מומלצות בפסטיבל אביב ישראלי 4

אדיפוס - הסיפור האמיתי

עיבוד מקורי למחזהו הקלאסי של סופוקלס. המחזה מאת רון ישועה ובבימויו של עופר שמר, מוצג כדרמת מתח שלטונית בת זמננו.

שישי: 20:00, 22:00.

המרכז לניסוי ותהייה

מעבדת מחקר סוציולוגית למערכות יחסים בינאישיות, והקהל מוזמן לבוא ולהיבדק. בימוי וכתיבה: גיא קפולניק.

שישי: 20:00, 22:00

שחקי כי

שירה נאבקת בטראומה במטרה לחיות את חייה ולהגשים את חלומה לשחק על הבמה. תיאטרון תנועה שמשלב תפאורה מינימליסטית ווידיאו-ארט. כתיבה ומשחק: שני בלאו.

שבת: 18:00, 20:00

השמנפופים והחדחוטים

שני אחים מגלים במקרה עולם תת-קרקעי מופלא שבו חיים שני עמים ששונאים אלה את אלה שנאה עמוקה. בימוי: אלו גורן.

שבת: 18:00, 20:00

הפסטיבל יתקיים בסופ"ש הקרוב בתיאטרון הסמטה, רח' מזל דגים 8 יפו העתיקה. מחירים: כרטיס בודד להצגה: 35 שקל, זוגי: 60 שקל

הסימטה במספרים:

84

מס' הפקות הצפוי ב-2013

כ-900

אלף שקל

תקציב עירוני לתיאטרון (כחצי מיליון מהם הולכים ליצירה, השאר למנהלה)

כ-700

אלף שקל

התקציב שקיבל התיאטרון בשנה שעברה ממשרד התרבות, מתוקף היותו מרכז פרינג' (השנה הצפי הוא ל-800 אלף)