נטל השוויון

על הנייר ההישגים התקדימיים של ועדת פרי מרשימים אולם בפועל הציבור מבין שגיוס חרדים הוא נושא סקסי אבל לא ממש מציאותי, וגרוע מכך, הציבור לא משוכנע עד כמה הוא הכרחי. הוא בור שהשוויון בנטל הוא יותר כאב ראש לצבא מאשר מציאה גדולה, ושאין פה בכלל שוויון, בקושי השתתפות בנשיאת האלונקה.

הנתון הזה מעמיד באור מביך את ההתעקשות של לפיד לייצר משבר קואליציוני חודשיים אחרי הקמת הממשלה, אבל גם אם ניצח השבוע בקרב הוא יפסיד במלחמה. כי הטלת סנקציות פליליות על משתמטים היא הישג אדיר, אך משום שהושג במעמד צד אחד הוא עלול להישאר וירטואלי בלבד.

בעוד ארבע שנים כשיגיע רגע יישום המסקנות ועשרות אלפי חרדים ימלאו את בתי הכלא, יתברר שבעצם לא הגענו לשום מקום. אולי אז יבינו יעקב פרי ולפיד למה עדיף היה להקדיש עוד זמן ולשמוע את החרדים במקום להביא לכעס ברחוב החרדי ולמלחמת תרבות. לפני כמה שבועות ניסה פרי להיפגש עם שר השיכון לשעבר, ח"כ אריאל אטיאס (ש"ס).

הוא שלח לו מכתב יפה, וקבע פגישה אך מאוחר יותר פרי ביטל אותה מבלי לקבוע חדשה במקומה. עם אריה דרעי לעומת זאת התקיימו כמה פגישות שבמסגרתן, דרך אגב, קיבל הטחה שלא יהיו סנקציות פליליות. לאטיאס, שהיה אחד מעמודי התווך וצבר בקיאות מרשימה בחומרים בתקופת ועדת פלסנר, היה הרבה מה לתרום. כשנתקל בפרי איזה יום בכנסת שאל- מתי תרצה להיפגש? כשיהיו כבר מסקנות? אני כבר עמוס, השיב לו פרי והלך.

החרדים מעדיפים לבלוע את הרוק. הם לא ירימו ללפיד שוב להנחתה אבל מאחורי חומת השתיקה הם מחכים לו בסיבוב. הם הפכו קיצוניים יותר, מאוחדים יותר. נגד החילונים, נגד לפיד ונגד הצבא שהפך לאויב.

אתמול לא היה יום רביעי הגדול של יאיר לפיד. זה כנראה גם לא החודש הגדול שלו. בתוך 30 יום הפסיד שר האוצר את כל מה שהרוויח מאז הבחירות- כך עולה מסקר של מכון רפי סמית שנעשה עבור "גלובס". באפריל העתיד של לפיד עוד היה ורוד. יש עתיד גרפה 30 מנדטים, אבל המומנטום של הבחירות נגמר ואחרי הגזירות של מאי מאבד לפיד את התמיכה הציבורית. מפלגתו של שר האוצר חוזרת לרמתה בבחירות האחרונות והיא זוכה ל-19 מנדטים.

בעוד לפיד מאבד 11 מנדטים וירטואליים, הליכוד מתחזק ועולה ל-32, התנועה של לבני חוזרת למפה עם ארבעה מנדטים, והעבודה, מרצ יהדות התורה וש"ס שומרות על כוחן. ינואר 2013 זה כאן.

עבור לפיד מדובר בסיום מביך לשבוע מוזר. זה התחיל באיום בפרישה מהקואליציה, המשיך בביטול הנסיעה לוועידת ה-OECD בגלל משבר פוליטי שכבר לא היה קיים, והסתיים בבריחה מההצבעה על העלאת המע"מ לטובת חופשה פרטית מהולה בפגישות עבודה בפאריז, כשהוא מותיר אחריו את שרי יש עתיד יעל גרמן ויעקב פרי ההמומים כצאן לטבח במליאה.

אחרי הפארסה הזו השאלה שצריכה להדאיג אותנו היא לא סוגיית השיוויון בנטל. השאלה מדאיגה הרבה יותר: האם השיוויון הוא נטל על שר האוצר. מה שבטוח הוא שתמיד תהיה לו את פאריז.

כחלון מאיים על נתניהו

אם זה היה תלוי בנתניהו, שר התקשורת לשעבר, משה כחלון, היה יכול להישאר בהרווארד עד שהיה הופך לפרופ' אמריטוס. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו בנוסף למאבק מול לפיד זה עוד גורם בסביבתו שיאיים על מעמדו הפוליטי, שיצהיר יום אחד שהוא רוצה להיות ראש ממשלה. אבל אבי תורת הכחלוניזם חזר בשישי שעבר לישראל והוא כאן כדי להישאר.

מאמצי לשכת ראש הממשלה לאתר את התושב החוזר צלחו ובשבוע הבא צפויים נתניהו וכחלון להיפגש. השר לשעבר כבר יכול לנחש מה יהיה תוכנה של הפגישה. נתניהו יתבדח, אחר כך יתעניין בשלומו ואז ינחית את הבשורה ויתנצל שלא יוכל לעמוד בהבטחה למנות את כחלון לראש מנהל מקרקעי ישראל. ובזאת יצטרף כחלון לשורה ארוכה של פוליטיקאים שנתניהו הבטיח להם, אבל לא הבטיח גם לקיים. רובי ריבלין מכיר את הנוהל הזה היטב. עד היום מנסה נתניהו לתפוס את רובי לומר לו שלא יוכל למלא את תפקיד יו"ר הכנסת.

זה לא רק שנתניהו לא יכול למנות את כחלון, הוא גם לא רוצה. אם שר השיכון אורי אריאל לא היה מתנגד בעצמו להוצאת תפקיד יו"ר מנהל מקרקעי ישראל מסמכותו לידי כחלון, נראה שנתניהו לא היה מהסס לבקש ממנו ליזום משבר פוליטי, לאיים בשבירת כלים, בפירוק החבילה, כדי להצטייר כמי שלא הצליח להעביר את המהלך. כי למה לו להעניק לכחלון עמדת כוח שתביא שתאפיל עליו ותאפשר לו לעשות קופה מהישגים חברתיים.

בלשכת ראש הממשלה טוענים שעוד ישונה החוק הדרוש למינוי כחלון תפקיד, אבל כל האינדיקציות מוכיחות שהולכים להחמיץ כאן עוד הזדמנות. כי אם בזמן שכחלון הספיק לנסוע להרווארד ולחזור לא הספיקו להביא להצבעה בכנסת שינוי חקיקה שמעוגן בהסכם הקואליציוני, זה כנראה כבר לא יקרה.

סביר להניח שהציבור לא ירים גבה כשיתברר שנתניהו לא ממלא הבטחתו לכחלון. אבל כחלון הוא לא באמת הבעיה של נתניהו. זו האמינות של ראש הממשלה שנסדקת שוב. כי התירוצים לא חשובים. רק מבחן התוצאה: נתניהו שוב לא אמר אמת לציבור.

וזה עוד לפני שהזכרנו את בעיית הדיור שהמרחק בינה לבין פתרון מזכיר את המרחק בין שמעון פרס למזרח תיכון חדש. השבוע הודיע לפיד על הקמת קבינט דיור. הוא לא המציא את השיטה. כבר ב-92 הוקמה ועדה במשרד ראש הממשלה שבראשה עמד מנכ"ל המשרד, שמעון שבס, שנועדה להאיץ את הבניה. כל השרים נשלחו לעשות עבודה וחזרו עם תוצאות ובסיום העבודה הוקמו 70 אלף יחידות דיור. אלא שאז היו השרים מחויבים בדיווח לראש הממשלה, בעוד שרי הקבינט הנוכחי יהיו מחוייבים בדיווח לשר האוצר.

הסיכוי שלפיד יצליח להניע אותם לעבודה קלוש, וממילא הרכב הוועדה שימנה למעלה מ-30 משתתפים יתנהל בכבדות ויסרבל את קבלת ההחלטות. עד שכל אחד מהמשתתפים יכין לעצמו קפה - תסתיים הישיבה. הבעיות לא נגמרות שם. בראש הקבינט של לפיד יעמוד אורי שני. העיניים שלו במרכז הארץ. עיניו של השר אריאל מכוונות ליו"ש. אחד בא לבנות את השטחים, השני בא לבנות כוח פוליטי.