חורף ביוני: תערוכת "שבעה חורפים" נפתחה במוזיאון ישראל בירושלים

שש שנים עברו מאז ייצגה יהודית סספורטס את ישראל בביתן הלאומי בביאנלה בוונציה. מאז הרבתה להציג בעיקר בחו"ל והשבוע, ממש במקביל לפתיחת הביאנלה, נפתחה במוזיאון ישראל בירושלים התערוכה המרהיבה שלה "שבעה חורפים".

הכניסה לתערוכה מעבירה את הצופה מאור לאפלולית. אך לא הקושי להסתגל לתאורה הוא המערער ומערפל את התפיסה, אלא הקדרות והתמונה המורכבת, או נכון יותר לומר - מפורקת לחלקים, שאינם מתחברים בקלות לכדי מציאות מובנת. סספורטס יוצרת בחלל הוויה של מאורה, אך היא אינה פיזית, טופוגרפית, אלא נפשית ותחושתית, מרתקת ובו-זמנית מטרידה. תורמת לכך גם העובדה שסספורטס אינה משתמשת בצבעוניות. הפאלטה שלה שחורה ולבנה כמעט ללא גווני ביניים. עבורה "השחור הוא כל הצבעים" היא מסבירה.

לבד בברלין

יהודית סספורטס למדה בבצלאל בתחילת שנות ה-90 והתבלטה כבר בעת לימודיה. בעשור האחרון, היא חיה ועובדת בברלין ובתל-אביב לסירוגין ומלמדת בבצלאל. אם אפשר לנחש על פי "שבעה חורפים", את חוויית הישראליות שלה היא מייחסת בעיקר לזיכרונות ולהשפעות מוקדמות - לבית הוריה באשדוד ולנגרייה של אביה, שהייתה עבורה כר לניסויים ומקור לחדוות הגילוי.

לעומת החום הישראלי, המיצב מעביר בלב הצופה בעוצמה רבה ומצמררת משהו מהחורף הגרמני. הקור והניכור אותם היא סופגת מבחירה, בחיי היומיום בעיר זרה.

מבחינה ויזואלית התערוכה מבוססת בעיקר על נסיעות מחקר שהיא עושה אחת לחודש, במשך שנים, לביצה בלב גרמניה. היא מתארת את הביצה כפלא מרהיב ומחריד - מקור חיים ומוות. מעין מורסה טובענית פועמת, מתרחבת ומתכווצת, בלב הציוויליזציה.

בתערוכה היא מציגה ציורי-רישום במידות ענק, של אותו נוף מסתורי, מוכפל בהשתקפויות מערערות; מקלות עץ ארוכים, מחודדי קצה ומהוקצעים, המזכירים משוט-דחיפה או גזעים שנגדעו; סרטי וידיאו באנימציה שבוראת עולם ואז, לנגד עינינו הוא הולך ונעלם.

בניסיון להקיף ולשקף את יצירתה לאורך השנים, בחרה האוצרת, מירה לפידות, לשלב בנקודת הכניסה חדרון המשמש כשיחזור של הסטודיו של האמנית ובו עבודות מוכרות, כמו עריסת התינוק שהציגה בבצלאל, אי שם בשנות ה-90. על שולחן עבודה מונחות פיסות עץ, בוץ ואבן, שאותן מטעינה סספורטס במגנטים, ומצלמת בווידיאו את מחול הדוממים שנוצר על שולחנה, בעקבות יחסי המשיכה ודחייה של העצמים.

עבודת וידאו-אנימציה מרשימה מורכבת למעשה מתמונות רישומיה של סספורטס בטכניקת סטופ מושן, המפיחה בהן חיים. קירותיו של חדר סמוך מוקפים בציורים, שבמבט ראשון נראים כמעט זהים עד שהם מתפרקים לחלקיהם. ההתבוננות, כמו העבודה, לדבריה, יכולה להיות מדיטטיבית.

בלב המאפליה, על הקיר הרחוק ביותר מהכניסה, מוקרן סרט גדול מידות העוטף ומשלים את החוויה. זהו עולם בדוי, הנראה במפתיע כמו חלל התערוכה עצמו. כמו הביצה - הקירות, הרצפה והתקרה מתרחבים ומתכווצים כדפנות רחם בתנועת נשימה. נפתחים ונעלמים לגמרי או סוגרים זה על זה ויוצרים תחושת מחנק וחוסר מוצא. המים שבתווך מאיימים להציף או למלט ולהחיות את הצופה.

אם אתם מרגישים לעתים צורך בתיווך והסבר, התערוכה של סספורטס היא הזדמנות טובה לבחור בשיח גלריה. מומלץ במיוחד, אם אפשר, מפגש עם האמנית. האופן הרהוט והמעמיק שבו היא מתנסחת ומעבירה את הלך רוחה ותהליכי היצירה מספקים רובד עמוק של הבנת הנקרא.