הסופרלנד הוא רק סימפטום

הסערה שהתעוררה בעקבות הגילויים על ההפרדה שהנהיגו בפאר השעשועים סופרלנד בין בתי-ספר יהודים לערבים, מלמדת כי עדיין יש בחברה הישראלית כמה תאים בריאים שהצליחו לחמוק מפגיעתה הממאירה של הגזענות. טוב לדעת שהמערכת החיסונית שלנו עדיין לא הניפה סופית דגל לבן.

המתקפה על הנהלת פארק השעשועים מוצדקת, אבל בואו לא נשלה את עצמנו: הסופרלנד הוא בקושי השי"ן-גימ"ל. תופעות מעוותות כאלה צומחות על מצע של דשן רעיל, שהמציאות הפוליטית והחברתית בישראל מספקת בשפע. הדג הזה מסריח, והוא מסריח מהראש.

הניסיון הכואב מלמד כי מפגשים בין בני-נוער יהודים לערבים עלולים להידרדר לאלימות. אבל למה מפגש אקראי בפארק שעשועים הפך לחבית אבק-שריפה שעלולה להתפוצץ בכל רגע?

מפני שבחושיהם הבריאים, בני-הנוער מרגישים את האווירה שמסביב. הם שומעים את המנגינה שבוקעת מהמערכת הפוליטית. את מה שפוליטיקאים חלקלקים משתדלים לומר באופן מרומז ומכובס, התלמידים מתרגמים לאגרופים.

בני-הנוער אמנם לא עוקבים אחרי כל פרט בחדשות, אבל הם מזהים את רוח הדברים ויודעים איפה הם חיים: במדינה שבה ישנם חברי כנסת שלא מהססים לכנות קבוצות של בני-אדם "סרטן"; במדינה שבה הכנסת העבירה חוק שמאפשר ליישובים קהילתיים לסנן מועמדים ערבים בשל "אי-התאמה למרקם"; במדינה שבה הקואליציה מקדמת הצעת חוק ("חוק יסוד מדינת הלאום"), שתחדד ותעגן את הפריבילגיות שגם כך היהודים נהנים מהן; במדינה שבה ההתחייבות שמופיעה במגילת העצמאות, שלפיה המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", הפכה להמחאה בלי כיסוי.

הנוער גדל לתוך מדינה שבה עשרות רבני ערים, שמקבלים שכר ממשלמי המסים, פרסמו פסק הלכה שאוסר להשכיר או למכור דירות לערבים; הנוער חי במדינה שבה ערבי שמחפש דירה נאלץ לשמוע שוב ושוב את צמד המילים הארור "לא אקטואלי"; במדינה שבה מועדון כדורגל מוביל מתנהל תחת אימתם של אלפי אוהדים שמתנגדים להעסקת שחקן ערבי בשם "טוהר הקבוצה"; ובמדינה שבה נרשמה בשנה האחרונה עלייה דרמטית במספר ההתקפות האלימות של יהודים על ערבים רק בשל היותם ערבים.

בחודשים האחרונים נפצע קשה עובד עיריית תל-אביב שהותקף על-ידי חבורת צעירים בטיילת; צמד מורות - יהודייה וערבייה - הותקפו על-ידי בני-נוער בירושלים; ברכבת הקלה הותקפה צעירה ערבייה על-ידי 3 נערות יהודיות, בכיכר ציון בירושלים עשו בני-נוער יהודים לינץ' בבן גילם הערבי. זה רק קצה המזלג של הכרוניקה המדממת. יכול להיות שבסופרלנד בסך-הכול חששו לשלום התלמידים הערבים?

גזענות היא מחלה קשה. בהסכם הקואליציוני בין יש עתיד לליכוד מופיע סעיף העוסק בתקצוב תוכנית למלחמה בגזענות, אבל בינתיים הוא נותר על הנייר. השוויון בנטל, כידוע, חשוב יותר.

הסופרלנד הוא רק סימפטום, השליח שהציב את המראה מול פניה המכוערות של החברה הישראלית. מותר להעניש את השליח, אבל הרבה יותר דחוף להתמודד עם הבשורה.