סיפורי מעצבים: למה אנחנו תמיד שופטים ספר קודם כל לפי העטיפה?

עצמו עיניים וציירו בדמיונכם ריבוע צהוב על רקע כחול כהה. מעטות הן עטיפות הספרים שהיו כל-כך מינימליסטיות ונחרתו בזיכרונם של רבים כל-כך כמו זו של "התפסן בשדה השיפון". אמנות העיצוב של עטיפה לספר אינה דומה לעיצוב אריזה של כל מוצר אחר. בניגוד לחיתולים או ליוגורט, הספר ללא עטיפתו הוא פוטנציאל אדיר של אסוציאציות רעיוניות, ויזואליות וחושניות. מרגע שעוצבה העטיפה, כל אלה מקבלות קו מנחה, וקשה להתכחש לזהות הנוצרת בין הספר למראה שלו בחנות, בספריה, או בבית, על המדף וליד המיטה.

"עטיפה טובה צריכה לבטא את רוח הספר ולהוביל אותו למפגש עם הקורא", אומרת עדה רוטנברג, מעצבת תקשורת חזותית ואחת ממעצבות הספרים הבולטות בארץ. "המעצב אלווין לוסטיג אמר פעם, שכשהוא נכנס לחנות ספרים הוא רואה הקפאה של תרבות מקומית בנקודת זמן", אומרת רוטנברג בשיחה עם "גלובס", לקראת תערוכה מיוחדת שתיפתח לרגל שבוע הספר בטרמינל לעיצוב בת-ים.

התערוכה "100 ספרים, 200 עטיפות" מפגישה את הקהל עם התהליך שעובר הספר בין המעצב להוצאה ולסופר. לצד 100 עטיפות ספרים שיצאו לאור יוצגו 100 הסקיצות הראשונות שהציע המעצב לכל ספר. לפעמים מדובר בתאומים כמעט זהים אך יש מקרים שבהם המרחק כה רב, שהוא מעורר מחשבה על השיקולים המתערבים בהחלטות על העיצוב הסופי - הצורך למכור, למשל.

"תפקידו של המעצב הוא להיות קודם כל הפרשן הראשון. להביע את הרעיונות של הסופר בעיניי כקוראת, ולתקשר את זה באופן חזותי".

נדבך נוסף, מעבר לפרשנות הוויזואלית הוא הצורך לעורר מחשבה ורגש, או כדבריה של רוטנברג: "להגיד משהו משלי. אולי זה העניין של העיצוב כתחנה בזמן שביכולתה לשקף תרבות". כך למשל בעטיפת הספר "נתניה" של דרור בורשטיין (בהוצאת כתר) לוקחת רוטנברג את הקוראים לעולם תת מימי פנטסטי, הרחק מהמחשבה על נתניה העיר היומיומית.

"אם כתוב חתול לא צריך להראות חתול. להיפך, צריך לתת כיוון ולהשאיר את האפשרויות פתוחות לדמיון".

- האם עטיפה של ספר צריכה להשתנות עם הזמן או עם מעבר לשפה אחרת?

"אין לכך חוקים קשיחים, יש הרגלים וסטנדרטים שנוצרו עם הזמן בתרבויות שונות. יש עיצובים שנשמרים בתרגום משפה לשפה ויש כאלה שמשתנים. יש הוצאות שמעדיפות דימוי חזק ויש כאלה שמקפידות על עיצוב אחיד ללא כל תמונה במשך עשרות ומאות שנים, כמו גלימר הצרפתית או הסדרות הוותיקות של פינגווין".

- יש הבדל בעבודה על ספר ישראלי או על ספר מתורגם, שמגיע מתרבות אחרת?

"כיוון שאנחנו מדברים על משהו מאוד מיידי - דימוי יחיד שצריך להעביר מסרים מרוכזים, אני משתמשת בהרבה הנחות מוקדמות. העיצוב פועל בתוך קונטקסט תקופה ותרבות. דוגמה טובה היא עטיפה שעיצבתי לספר שנקרא 'אחר כך' בהוצאת כתר. זהו סיפור אהבה שיש בו בחור שנמצא במצב פוסט טראומה. בעטיפה האנגלית היה צבע ירוק ומברשת צביעה, והיא שיקפה באופן מאוד עדין אופטימיות וציפייה לעתיד. אני הרגשתי צורך להעביר גם משהו מהאנגליות של הספר, ובחרתי בדימוי של כוס תה שבה התיון כמעט נכנס לכוס אך לא נוגע, זה רגע קטן של מתח גבוה, אצור בדימוי מאוד מינורי - האתגר הוא לגרום לדימוי להעביר את המידע הזה בתחושת הצופה.

"כאשר אני עובדת בסדרה האלמנט הסדרתי מאוד משמעותי. למשל בסדרה של ספרי המינגוויי בהוצאת פן, העיצוב נשען על חתך הזהב וצבעוניות מאוד מובחנת עם איור קו. זה עבד בעיקר כי זו סדרה קטנה ואני מאמינה שזה היה עובד גם במקום אחר, כי המינגוויי הוא קלאסיקה בינלאומית. בסדרת הספרות היפה של כתר, למשל, המסגרת הסדרתית נתונה אבל החופש בשאר חלקי העיצוב הרבה יותר גדול, כי זו סדרה פתוחה".

יש ספרים שנושיט אליהם יד בזכות התמונה שעל העטיפה. יש כאלה שנזכור בזכות מוטיב או צבע, מרכיבים שאנחנו נאחזים בהם גם מבלי להיות מודעים לכך. לפעמים דווקא היעדרה של תמונה הכובלת את הדמיון מעניקה לעיצוב את כוחו העל-זמני, כמו במקרה של "התפסן בשדה השיפון".

"זה סיפור מעניין. הסופר ג'יי.די. סלינג'ר, שהיה אדם קפדן ואקסצנטרי, לא הסכים שיופיע שום דימוי על ספריו ללא אישורו. זה הקונטקסט של אותו ריבוע צהוב, שעיצב שמעון זנדהאוז (ג'וגול) לעם עובד ב-1975. הספר הפך לקלאסיקה והקבלה שלו בקרב הקהל הייתה כל-כך דרמטית, ששנים אחר כך עדה ורדי עיצבה עטיפה טיפוגרפית (מבוססת טקסט בלבד) לספר 'תשעה סיפורים' של סלינג'ר, בהוצאת זמורה ביתן והתבססה על אותם צבעים. בהמשך, לפני שנה-שנתיים נק יונטף עיצב מחדש את עטיפת 'פראני וזואי' בהוצת כתר באותם גוונים".

"100 ספרים, 200 עטיפות", "טרמינל עיצוב", אורט ישראל 33 בת-ים. הפתיחה יום ד', 4.6, א'-ד' 10:00-16:00, ה' 16:00-20:00, שבת 20:00-23:00