דרוש טיפול שורש בפערים

ב-3 השנים האחרונות פרסם "גלובס" את ממוצע עלויות השכר לעובדי המערכת הבנקאית. נתונים אלו התבססו על הנתונים שפרסמו הבנקים בדוחותיהם. המספרים היו מסנוורים: ממוצע עלות שכר חודשית של 28 אלף שקל לעובד, כשבחלק מהבנקים המספר אף חצה את רף ה-30 אלף שקל.

פרסום הנתונים גרר תגובות רבות. עשרות מכתבים נזעמים של עובדי בנקים הגיעו למערכת: "הנתונים מנותקים מהמציאות", "הלוואי והיינו מרוויחים סכומים שכאלה" וכיוצא באלה טענות.

עתה מתברר מהיכן מגיע הזעם - חלק גדול, גדול מדי, מהעובדים יכול רק לחלום להגיע לסכומים כאלה. אם מנטרלים את המס שמשלם הבנק בגין השכר (מס שהוא תחליף למע"מ), ואת עלויות ההטבות הנוספות כגון עלויות רכב ומימון קייטנות (הטבות מצוינות, אך לא מדובר בסכומים המופרשים לפנסיה), מגלים תמונה אפורה הרבה יותר.

לא כל-כך נוצץ ומשתלם לעבוד בבנק - השכר ברוטו של מחצית מהעובדים עומד על פחות מ-12.2 אלף שקל בחודש.

ובכל זאת, יחסי היעילות בבנקים חלשים, והבנקים נדרשים להתייעל - ובצדק.

אז מה עושים? על הנהלות הבנקים לטפל בפערי השכר הכבדים. לא ייתכן ששכבה של כמה מאות עובדים, מוכשרת ככל שתהיה, תרוויח יותר מ-40 אלף שקל בחודש, בה בעת שרבע מהעובדים לא מגיעים לשכר חודשי של 7,000 שקל. במשך השנים נהנו עובדי הבנקים ממנגנון הטייס האוטומטי, שהביא לגידול אוטומטי בשכר. התקופה הייתה אחרת - האינפלציה הייתה גבוהה יותר, ולכן רצו העובדים להימנע ממצב של שחיקה ריאלית בשכר, והתחרות הייתה נמוכה יותר. התוצאה היא שנוצרה שכבה של עובדים ותיקים שהגיעה לשכר חודשי של עשרות אלפי שקלים.

על הבנקים לטפל בשמנת - במצב הנוכחי יש לקצץ ולייעל בעיקר בשכבה של אותם 18% מהעובדים המשתכרים יותר מ-20 אלף שקל בחודש, כאשר סך עלויות השכר שלהם עמד על 3.8 מיליארד שקל ב-2011. לעומת זאת, ראוי להעביר ולו חלק מאותו קיצוץ לשכבות הנמוכות. עם כל הכבוד, אין סיבה שבענף רווחי כמו ענף הבנקאות, 10% מהעובדים ישתכרו שכר מינימום.