לצאת מהמשחק הפולני

1. יש לי ידידה שמושקעת בקריירה המתגמלת שלה עד צוואר. למיס-קריירה יש ילד אחד, והיא להוטה למצוא את בן הזוג שאיתו תוכל להביא עוד צאצא. האהבה האחרונה שלה קרסה רק בגלל שבן הזוג, גרוש עם ילדים, לא רצה עוד. אבל בשיחה אחת עמוקה הודתה באזניי: 'גם לי אין באמת רצון בעוד ילד, אבל אני כבר חושבת על מה יגידו". הדיקטטורה הפולנית פעלה את פעולתה החבלנית. כל-כך הרבה מהאנרגיות, החשיבה והדמיון שלנו הולכים לשכנע אחרים שאנחנו בסדר, שאצלנו לא תמצאו סטיות תקן.

2. חבר הודיע לי שסגר את חשבון הפייסבוק שלו, אחרי שחווה התנפלות מבהילה. הוא לא חסך את דעתו על הכיוון המדיני אליו מדינת ישראל הולכת, וגילה את טעמה של ההוקעה. "הדעות שלי מסוכנות לי", אמר, ונמלט מהרשת.

אחר כך אנחנו מתפלאים איך רבים וטובים מתיישרים כמו דמויות משובטות במצעד לפי הדעה הרווחת, לא לפני שבדקו לאן נושבת הרוח, שופטים רעיונות לפי מידת הפופולריות שלהם, ומנפקים וריאציות של אותה דעה.

3. חלק גדול מדי מההתנהלות שלנו הוא תוצר של התניה אוטומטית. אם רק נקלף קצת מתחת לפרסונה שגידלנו, נמצא מנגנונים של ריצוי חברתי. אנחנו רוצים להיות בתוך הקונצנזוס, לקבל מקום, להרגיש מוגנים. אבל כל הצ'ופרים האלה לא באים בחינם: במקום הזה אתה מוזמן לא לבטא חריגות, לשייף את הזיזים בזהות שלך כדי לפנות מקום למשהו אחר, שהוא לא בהכרח שלך. העריצות של הקונפורמיזם יכולה בקלות להפוך את ה'אני' שלך לרפה, חיוור, דהוי. אם רק לא תשגיח.

4. תתפלאו איזו דומייה משתררת כששואלים אנשים מה הם באמת רוצים לעשות בחיים. הם מתקשים לענות. הם כל-כך הפנימו את מה שהם צריכים לרצות, בוגרים מצטיינים של קורס תורת המוצר, ששכחו לשאול את עצמם מי הם, ומה הם רוצים. מישהי שאני מכירה דווקא גילתה אחרי שנים בתחום התקשורת מה היא באמת רוצה לעשות - להיות מורה. חיבוטי הנפש ייסרו אותה ממושכות, לא, חלילה, בגלל שלא הייתה בטוחה בכיוון, אלא מהפחד שתיתפס על-ידי האחרים כמי שלא הצליחה, ונאלצה לסגת ולהתפשר על הוראה. עד היום היא בקושי מצליחה להדוף את הפחדים.

5. בדרך-כלל, מי שמכבש הפוליטיקלי קורקט לא מצליח לגהץ את התודעה שלו, שלא עובד בלמצוא חן בעיני כולם, מוצא חן בעיניי. זו הסיבה שהיא מופתית בעיניי, לו סלומה. הסופרת הבוהמיינית, שהעיפה את המוח לניטשה, והייתה לאהבת חייו הנכזבת. היא הטריפה את המשורר רילקה, שהיה מאהבה בהיותו בן 22, צעיר ממנה בשנים רבות. בהמשך למדה אצל פרויד, והייתה לאישה הראשונה שעסקה בפסיכותרפיה. היא הייתה נאמנה לעצמה לחלוטין, ולכן לא הייתה מסוגלת להיות נאמנה לאיש מלבדה.

היה לה ברק אינטלקטואלי סוחף עם איכות מכשפת על גברים. משמיציה טענו שהיא נהגה לאסוף גברים מבריקים ומפורסמים כמו שאוספים תמונות, אבל היא נשמעה בעיקר לקול דחפיה, וסירבה להיכנע לתכתיבי החברה. היא תמיד בדקה את גבולות החירות האישית שלה, ולקחה לעצמה עצמאות בעולם של שלטון גברי. אם יש משהו שלו סלומה לא התעסקה בו, זה מה יגידו.

6. החירות הזו קורית לאנשים כשהם מפסיקים לפעול על אוטומט חברתי, ולנפק מין הדהוד מגושם של 'מה נכון'. אי-אפשר לעשות את זה בלי להכחיד את התגובה המותנית לספק את ציפיות האחרים. מי שמתעקש כל הזמן למצוא חן בכל מחיר, ולא לעצבן אף אחד, גם במחיר ויתור על הרצונות והאינטגריטי, יגלה שהחיים שלו הופכים לסיוט. בשורה התחתונה, כמה שלא תתאמצו ותתישו את עצמכם, ולא משנה מה תעשו, תמיד יהיה מישהו לא מרוצה. לפעמים זה יהיה פשוט אתם.

"שנים אני עושה דברים רק כי לא נעים", היא מספרת לי, "גיליתי שבסופו של דבר לכולם אני דואגת שיהיה נעים, חוץ מאשר לי עצמי". כשיום אחד, אחרי 15 שנים של זוגיות מעוררת קנאה היא קמה ושברה הכול, אף אחד לא הבין מה קרה. היא תמיד נמנעה מכל חיכוך, לקחה את כל המטלות על עצמה, עשתה הכול לבד כדי שלא יהיה לאף אחד מה להגיד. היא הייתה התגלמות המ*רצה האולטימטיבית, אבל הגיע היום שאפילו היא לא עמדה עוד בעומס הנפשי. הבועה התפוצצה.

אם תנסו למצוא איפה היא מחביאה את הכיתובית 'מייד אין פולניה', ולמה היא חייבת ליצור אפקט הרמוני של מוזיקת מעליות, לא תצליחו. גם היא לא. "לכאורה היה לי הכול", היא מגלה, "בעל, שמטורף עליי, שלושה ילדים, נסיעות לחו"ל פעמיים בשנה. כולם מסביב רצו זוגיות כמו שלנו, הרי הלכנו יד ביד כל הזמן. אבל יום אחד קמתי והבנתי שאני לא מאושרת, שאני חייבת לקום וללכת". היא סיפרה לאמה שהחליטה להתגרש, וזו נתקפה דאגה גדולה. 'מה יגידו החברות שלי', נאנחה.

7. אנחנו בוראים את האחר במחשבתנו. לפעמים הוא אפילו לא צריך להגיד כלום, הוא מופנם בנו. בליל הדעות של האחרים מסחרר כמו היכל של מראות. כל האחרים האלה יושבים אצלנו בראש. אנחנו משתקפים לעצמנו דרך המבט שלהם, ומקבלים תיקוף. כשהם מעריכים אותנו, מתחזק ועולה הערך העצמי שלנו. ופה המלכוד: אנחנו ניזונים מהתדר הקבוצתי, אבל פוחדים מהתגובות של האחרים. הפרספקטיבות הרבות של העצמי, דרך המבטים שלהם, עשויות להביא להצפה.

מה שמביא אותנו לעיקרון הכי משמעותי: ההבחנה בין עיקר וטפל. ההבנה מה בסוף חשוב לך באמת. אני יכולה לא לדפוק חשבון בהרבה מקומות שהם פחות חשובים, וזה משחרר לי משאבים נפשיים למקומות החשובים. לפולני טוב זה לא היה קורה. אבל כבר עשיתי כמה דברים שהאמנתי בהם, גם אם איבדתי נקודות חברתיות - ומה אתם יודעים, היקום לא קרס אל תוך עצמו.

vered-r@globes.co.il