בלי שורה תחתונה

"מבט שני", ד' 21:40, ערוץ 1

הנה סיפור שלא פופולרי להציג בימים האלה: תלונות שווא על הטרדה מינית, מעשה מגונה ולפעמים אפילו אונס. ההנחה (המוצדקת) היא שרוב מעשי האונס אינם מדווחים, ולכן הנטייה של המערכת היא לגבות את מי שכן מתלוננות. הקורבנות לעיתים הם מי שטפלו עליהם האשמת שווא, בדרך-כלל גברים, שאיבדו כמעט בן-לילה את שמם הטוב, את מעמדם - ולעיתים אף את משרתם ומשפחתם. ברור לכל שבמקרה כזה, גם כאשר התלונה מתבררת כתלונת סרק, בדרך-כלל אחרי זמן ממושך, מתברר שאת הנעשה אין להשיב. לרוב הנפגעים אין מי שיזעק את זעקתם שכן הנטייה החברתית-תקשורתית היא דווקא לחזק את המתלוננות. גם בהנחה שמדובר בנטייה צודקת, מקומם לראות את נפגעיה. זו הסיבה שהתוכנית המעניינת הזאת מסתיימת ללא שורה תחתונה: קשה מאוד לחשוב על פתרון מערכתי שימנע או יצמצם משמעותית את מספרם של מקרים כאלה בעתיד.

מה הוא קופץ?

"הקפיצה הגדולה", ד' 21:00, "יס דוקו"

אין ישראלי שלא מכיר את חסידי ברסלב המרקדים, בדרך-כלל לצלילי מוזיקת טראנס רועשת. יש מי שמתעצבנים וצופרים לשווא, יש מי שמחייכים לנוכח ההפוגה הקומית במהלך הנסיעה, בכל אופן, להתעלם מהם כמעט בלתי אפשרי. כך בדיוק חשב גם אבנר בן-יאיר, יוצר צעיר בתחילת דרכו הקולנועית שהחליט לתעד את התופעה. הוא מציץ ונפגע, הופך קרוב יותר ויותר לאורח החיים החרדי ולבסוף גם מתחרד (אם כי לא מצטרף לזרם הברסלבי, אלא לחסידות חב"ד). עם כל הסתייגותי מהעולם האמוני, הרי שתיעוד שנפרש על פני עשור שלם ראוי להערכה, וחשוב אף יותר - מדובר במסע מרתק.