כלכלת הצללים של ישראל

ארבעה סיפורים באמתחתנו לסוף השבוע, אחד גדול ושלושה קטנים. לכאורה, אין ממש קשר ביניהם אבל יש בכל זאת חוט מקשר ונגיע אליו לקראת סוף המאמר.

מחובריזם וחבריזם, גרסת אגד ואגף התקציבים

מה אתם יודעים על אגד, תאגיד התחבורה הגדול בישראל?

כנראה לא הרבה. לבד מהסמל, אוטובוסים ירקרקים, אגד הוא קופסא די שחורה. מדובר בישות משפטית ארכאית, קואופרטיב, שיש לו כ-2,000 חברים והוא מתנהל הרחק מאוד מהעין הציבורית, על אף שהוא מגלגל כמה מיליארדי שקלים בשנה, מחזיק כמה חברות בנות בתחומי תחבורה מגוונים, גם בחו"ל, ומעסיק כ-7,000 עובדים (ראו תרשים). אין שקיפות, אין שום מידע פיננסי גלוי, אבל יש חיכוך גדול מאוד עם המדינה. מדי כמה שנים עורך משרד האוצר הסכם עם אגד על היקף הסובסידיות שמגיעות מדי שנה למאות מיליוני שקלים. הכסף, אם כן, גדול, המידע לא קיים, והחיכוך לא מסתיים רק בסובסידיות. איפה שיש כסף גדול, יש הרי גם ג'ובים גדולים מאוד. ותראו מי זוכה בהם...

גל הרשקוביץ, הממונה על התקציבים הפורש, הגיע לתפקיד באמצע 2011 אחרי ששימש כמה שנים כמנכ"ל חברת אגד אירופה מקבוצת אגד (מ-2006). הרשקוביץ סגר מעגל, לאחר ששימש בין 1996 ל-2002 כרכז בריאות באגף התקציבים, ועם פרישתו ועד לתפקידו באגד שימש כסמנכ"ל הכספים ומנכ"ל בפועל של חברת הגיחון, תאגיד המים והביוב של ירושלים. הרשקוביץ הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים. את הרשקוביץ באגד אירופה החליף אפי ארבל, לשעבר סמנכ"ל בשתי חברות ממשלתיות, נמל אשדוד ועשות אשקלון. ארבל, ראו זה פלא, הוא בוגר האוניברסיטה העברית ובוגר אגף התקציבים באוצר ושימש כ... ראש תחום הבריאות באגף.

חיים פלץ משמש כיום כמנהל הכספים של אגד. פלץ הוא בוגר האוניברסיטה העברית, יוצא משרד האוצר, שירת את המדינה במשך כ-14 שנה והגיע לתפקיד הרם של... סגן הממונה על התקציבים באוצר. בשנת 2000 החליט קצת לעשות לביתו, כמו שנהוג לומר. הוא שימש כסמנכ"ל הכספים של חברת ממן, המפעילה את מסוף המטענים בנתב"ג ונותנת שירותי קרקע ולוגיסטיקה בשדות תעופה, עבר לשמש תקופה קצרה כמנכ"ל מועצת הצמחים (ממן מעניקה, בין היתר, שירותים לוגיסטיים ליצואנים חקלאיים) עד שנחת בסביבות 2007 בכיסא מנהל הכספים של אגד. ממן, המעסיק הקודם של פלץ, נמצאת בשליטת קבוצת תעבורה של משפחת לבנת, ששותפה, ראו זה פלא, בחברת "אגד תעבורה" יחד עם אגד.

חיים פלץ החליף בתפקיד מנהל הכספים של אגד את עופר לינצ'בסקי, אף הוא, איך לא, בוגר אגף התקציבים באוצר ובוגר האוניברסיטה העברית, שהתקדם שם עד לתפקיד בכיר, האחראי, בין היתר, על תחום התחבורה, כלומר גם על אגד. לינצ'בסקי פרש מהאוצר ב-2001 ומצא את עצמו בהמשך כמנכ"ל אגד החזקות ומנהל הכספים של אגד עד סוף 2006. אחרי הסטאז' שלו באגד בילה לינצ'בסקי שנתיים כמנכ"ל הרכבת (לא קדנציה נעימה במיוחד: תאונה קטלנית בבית יהושע, כתב אישום והסדר טיעון) וכשלוש שנים כמנכ"ל אפי אירופה של לב לבייב עד שנחת בשלהי 2010 בכיסא המנכ"ל של... חברת ממן, זו מהקטע הקודם, זו שבשליטת תעבורה של משפחת לבנת, ששותפה עם אגד בחברת "אגד תעבורה". לינצ'בסקי סוגר מעגל.

עופר לינצ'בסקי החליף בתפקיד את יוני שקד, אף הוא, כמובן, בוגר אגף התקציבים באוצר ובוגר האוניברסיטה העברית, שהמשיך "להתבגר" כ-10 שנים באגד, מתוכן זמן "התבגרות" בסטאז' של החיים כמנהל הכספים של אגד.

שקד פרש מאגד בסוף שנת 2000, אחרי שדילג מכיסא מנהל הכספים לכיסא מנכ"ל אגד תיור לתקופה קצרה מאוד של כארבעה חודשים. הוא פנה לעסקים פרטיים והקים את חברת הייעוץ הכלכלי המשגשגת "עדליא ייעוץ כלכלי", ומשמש כבר למעלה מ-10 שנים כמנכ"ל החברה וכבעליה. עדליא מציעה את שירותיה המצוינים בין היתר למשרדי הממשלה, שביניהם גם... משרד התחבורה. היא זכתה במכרז של שירותי ניהול וייעוץ על-ידי מינהלת התחרות בתחבורה הציבורית עבור משרד התחבורה. המינהלת הזו אמורה לסייע לאגף התחבורה בכמה מפעילויותיו כמו הוצאת אשכולות קווים למכרז, פרויקטים בתחבורה ציבורית, בקרה פיננסית, התחשבנות ותעריפים. מי מפעיל אשכולות קווים? אגד ודן כמובן. ולמה בכלל צריך מיקור חוץ לענייני מינהלות בתחום התחבורה? מה, אין מספיק עובדים במשרד התחבורה שיעשו את זה?

יוני שקד החליף בתפקיד את עופר ארדמן, אף הוא, איך לא, בוגר אגף התקציבים באוצר ובוגר האוניברסיטה העברית, וגם הוא בילה קדנציה יפה כמנהל הכספים של אגד. ארדמן החל לעבוד כרפרנט במשרד האוצר בתחילת שנות ה-80, התקדם עד לתפקיד של סגן הממונה על התקציבים ולקראת סוף שנות ה-90 מצא את עצמו במשרה הנחשקת באגד.

רגע, רגע, הקשר של ארדמן עם אגד לא הסתיים לאחר שסיים את תפקידו בקונצרן התחבורה בסביבות 1995. אז הוא דילג למשרה עוד יותר נחשקת: מנכ"ל נצבא אחזקות, אז חברה פרטית שהוקמה על-ידי חברי וגמלאי אגד, שיש לה שורה של נכסי מקרקעין המושכרים לאגד. ארדמן הוביל את נצבא להנפקה בבורסה בת"א בשנת 97' וגזר קופון מאוד יפה של לפחות כמה מיליוני שקלים (ואז זה נחשב הרבה מאוד). ארדמן סיים את "הסטאז'" בקבוצת אגד לאחר כ-10 שנים (גם באגד עצמה וגם בנצבא) ובשנת 2000 פנה לעסקים פרטיים. השליטה בנצבא, אגב, נמכרה ב-2006 לאירפורט סיטי של קובי מימון. ארדמן היה מעורב מאז בחברת נדל"ן ציבורית קטנה (גיא ייזום) והיום משמש כיו"ר אתגר, חברת ניהול תיקי ההשקעות של בנק מזרחי טפחות.

סיכום מנהרת הזמן, קרוב ל-30 שנה אחורה, בתחנות הנסיעה של החבורה המכובדת שהוזכרה כאן: תחנת האוניברסיטה העברית מסיעה את האנשים לאגף התקציבים באוצר. התחנה באגף התקציבים מסיעה אותם לתפקידים מגוונים כמו רפרנטים, רכזים וסגני ממונה. משם הם נוסעים לקדנציה של כמה שנים טובות באגד, שהסכמיו עם המדינה (סובסידיות) עוברים כמובן דרך האוצר. התחנה באגד מסיעה אותם הלאה, בין היתר, למשרות בגופים שהם שותפים של אגד וחוזר חלילה. בקיצור, אגד הפכה ללשכת העבודה של אנשי אגף התקציבים באוצר.

סיכום העובדות, בשפה קצת יותר קלילה: איך נוהגים לכנות את התופעה הזו היום? נפוטיזם? מקורביזם? מסודריזם? מחובריזם? חבריזם? והאם אלה לא בדיוק מילות הגנאי שבהן משתמשים אנשי האוצר, ובמיוחד אנשי אגף התקציבים באוצר, כדי להסית באמצעות הפראבדה שלהם והעיתונאים המחוברים אליהם, נגד חלקים אחרים במשק הישראלי? ועוד עניין: האם אלה לא אותם אנשים שמדברים גבוהה-גבוהה על תחרותיות, שקיפות ואי-מעורבות ממשלתית? אכן, להטיף זה דבר אחד אבל לנחות בתאגידים שמייצגים בדיוק את ההפך זה דבר אחר.

כמעט מיותר לציין שכל החבורה המכובדת הזו צברה זכויות בפנסיה תקציבית.

אין ספק, יש בישראל אנשים שיכולים לקבל את פרס ישראל על צביעות, צדקנות והתחסדות.

את מי משרתת העמותה בניהולו של דרור שטרום

"המכון הישראלי לתכנון כלכלי" הוא השם המפוצץ שמלווה את מנכ"ל המכון, דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. שטרום, כפי שאתם כבר בוודאי יודעים, הוא "חביב" הטור הזה, ותמיד לא בהקשרים חיוביים. אנחנו לא רוצים להיחשד באובססיביות, אבל שטרום הוא דוגמא מצוינת לפער העצום בין המציאות למראית העין, שעליה דיברנו בטור הקודם.

הוא היה אחד מאדריכלי ועדת בכר הכושלת שהובילה לריכוזיות העצומה בשוק ההון, להסדרי החוב, לשפע של ניגודי עניינים וגרוע מכול - לניפוח דמי הניהול לצרכנים; תקופת כהונתו כממונה על ההגבלים העסקיים לא זכורה במיוחד כיוצאת דופן ומרשימה, ובכל זאת שטרום זוכה לבמה תקשורתית חסרת תקדים ומוצג כבר-סמכא לכל עניין ודבר, מיצוא גז, דרך ריכוזיות ועד בכלל - במיוחד כמובן אצל העיתונאים המחוברים אליו שדבריו של שטרום נעימים מאוד לאוזניהם (או ההפך, כי השיטה ברורה: ספק לנו את הכותרת המתאימה, אנחנו נספק לך את הפלטפורמה ואת הפרגון).

השם שהודבק למכון של שטרום, "המכון הישראלי לתכנון כלכלי", הוא מטעה למדי, כאילו שטרום תפס בעלות על הישראליות ועל התכנון הכלכלי של ישראל. ובכן, לא היא. מתברר שמדובר בכלל בעמותה שמאחוריה עומד יוסי הולנדר, איש היי-טק (עשה אקזיט אדיר בחברת המימד החדיש), שמבלה את רוב זמנו דווקא בקליפורניה ולא בישראל (שיקולי מס? מקווים שלא).

שטרום, אם כן, הוא שכיר של העמותה, או "המכון הישראלי לתכנון כלכלי", בשמה המפוצץ. כמה עובדים מעסיק מכון המחקר הזה בעל השם המפוצץ? לא להאמין, ארבעה בקושי בלבד! שטרום, המנכ"ל, המכהן כבר 7 שנים בתפקיד, יועצת משפטית, יועצת במשרה מלאה ועוד יועצת במשרה חלקית בלבד. ועל התשתית הדקיקה הזו של "המכון הישראלי לתכנון כלכלי" (משרה וחצי למחקר) מופקות תלי-תילים של מסקנות ומילים ויחסי ציבור בלי פרופורציה. שטרום, מתברר, יודע לספק לנו דברים כה מוחלטים וכה מדויקים על בסיס עבודת מחקר דלילה יחסית.

אין ספק, הוא עושה למכון ולעצמו יחסי ציבור נפלאים, בניגוד מוחלט למציאות, ובא על שכרו באופן יוצא דופן. עלות שכרו של שטרום במכון מגיעה ל-45 אלף שקל בחודש, לא רע בשביל עבודה צדדית, ובסך הכול מהווה שכרו של שטרום מרכיב מהותי מהוצאותיה הכוללות של העמותה (משהו כמו רבע).

להולנדר, הרוח החיה מאחורי העמותה, יש דעות מוצקות מאוד בתחומי האנרגיה (אפרופו הוויכוח על יצוא גז). זו זכותו, כמובן, אבל זכותנו לדעת גם מה האינטרסים שלו, במיוחד כשמדובר באיש עסקים פרטי שמבלה רק זמן קצר מחייו בישראל. יותר שקיפות לא היתה מזיקה כאן. הרי בזכות השם היומרני של המכון ובזכות הקשרים של שטרום, הן בתקשורת והן במסדרונות המימשל, מצליחים השניים להסתובב במשרדים ממשלתיים ולהשתתף בדיונים בכנסת ובדיונים אחרים.

שטרום מייצג, אם כן, את העמותה, את מקימיה וכמובן את עצמו, ובשום אופן לא את האינטרס הישראלי והציבורי, כפי שהוא רוצה שנחשוב. יותר מכול הוא מייצג את הולנדר ומקבל בשביל זה לא מעט כסף.

ובכלל, "עבודת מחקר" היא לעתים ישות דומה ל"הערכת שווי". אנשים סופר-מקצועיים, סופר-נחשבים וסופר-מפורסמים (בעיקר בעיני עצמם) עשויים לספק כל הערכה וכל עבודה כשבמסדרונות מוחם מרחף משהו שולי וזניח עד מאוד: השכר שהם מקבלים ממזמיני המחקר או הערכת השווי.

העמותה של הרב שי פירון: קיבל שכר חינוכי?

תכירו את עמותת "הכל חינוך"; בוועד המנהל של העמותה: דב לאוטמן, שלמה דוברת ואבי נאור; המטרה: קידום, שיפור והתחדשות מערכת החינוך בישראל; המנכ"ל ב-5 שנים האחרונות: הרב שי פירון, היום שר החינוך; מספר העובדים בעמותה: חמישה בלבד, ביניהם פירון המנכ"ל; עלות השכר של פירון היתה: כ-50 אלף שקל בחודש.

ייתכן שאנחנו סתם קטנוניים? האם יש מנכ"ל בסקטור הפרטי שמעסיק ארבעה עובדים ומקבל 50 אלף שקל בחודש?

השרלטנים של העמותות: הכסף הציבורי מגיע לכיס האישי

33,000 עמותות יש בישראל, 15,000 מהן פעילות שמגלגלות מיליארדים. חלקן עושות עבודות קודש בשביל הציבור, זו הרי המטרה של העמותות: מוסדות שפועלים לטובת הציבור ללא כוונת רווח. חלקן מוציאות שם רע מאוד לכל העניין הזה של עמותות ועושות עבודות קודש בעיקר ל"יזמים" שלהן ולכל אלה שקוראים לעצמם "מייסדים" של משהו. ה"יזמים" מקימים עמותות שמשפטית הן ללא כל כוונת רווח אבל בפועל הן מוקמות בשביל להפיק רווח בעיקר ל"יזמים". הפיקוח על העמותות די רופף, תביא פתק מרואה חשבון על ניהול תקין וזה הכול.

יש כאלה שמנצלים זאת לרעה, מאוד לרעה (לא, לא מדובר כלל בשטרום ובפירון אלא בסוג אחר לחלוטין של אנשים). הם מתחברים לכסף הנכון ולאנשים הנכונים, בעיקר לפוליטיקאים הנכונים, ובעזרת מאכערים, מקורביהם בתקשורת, מגייסים תרומות לרעיון כלשהו, ליוזמה כלשהי, הזויה וגרנדיוזית ככל שתהיה. עם הכסף הזה הם חוגגים, חגיגת בזבוזים באמצעות כספם של אחרים. הם מתחברים לעטין הציבורי אבל מתרחקים מהעין הציבורית. הפוזה טהרנית, המעשים שרלטניים, לעתים על גבול השחיתות. פה מיליון, שם כמה מאות אלפים או עשרות אלפים, מהעמותה היישר לכיסם, לטובתם ולהנאותיהם האישיות. יש לא מעט טיפוסים כאלה בישראל - על רובם לא תשמעו לעולם.

מי יעצור את החגיגה השקטה של החזרזירים הקטנים

"חזירים גדולים - אוכלים אותם, חזירים קטנים - אוכלים הרבה", זה משפט יפה שלמדנו מאחד הקוראים שלנו והוא בסך הכול משקף את המוטו של המאמר הזה. השיח הציבורי מתמקד כל העת בדברים המוכרים והגלויים (בעיקר כתוצאה מהשקיפות דרך חברות שנסחרות בבורסה): תאגידי ענק, תספורות, הסדרי חוב, חברות ציבוריות, שכר מנהלים בחברות הציבוריות, מונופולים, קרטלים, ועדים חזקים וכדומה.

הכול חשוב, אבל מרוב שזה כביכול עד כדי כך חשוב, כל הדברים המעוותים האחרים, שנמצאים עמוק-עמוק מתחת לרדאר והרחק-הרחק מהעין ציבורית ממשיכים בחגיגה הגדולה: השרלטנים של העמותות, המנהלים של הקואופרטיבים, להקות היועצים שחגים סביב משרדי הממשלה (זו מגיפה!) וסוחטים מהם סכומים אדירים, חוגגי הכסף השחור בישראל (לפחות רבע מהכלכלה הרשמית ואף יותר), מבעלי מקצוע חופשיים ועד משכירי דירות ועד בכלל, עשרות המיליארדים של השחור שמוחבאים על-ידי ישראלים בחו"ל וכדומה.

השופט איתן אורנשטיין, היושב בתיק אי.די.בי, התפלא לפני זמן קצר על הגידול העצום במספר האנשים שפונים לבית המשפט כדי להכריז על עצמם כפושטי רגל ("אנשים עומדים בתור"). ובכן, לא צריך להתפלא, וגם לא צריך להתרשם כאילו זה חלק מהמצב הכ לכלי הלא נוח יחסי. זה פשוט משום שחלק לא קטן מ"פושטי הרגל" עושים תרגיל עוקץ: מסלקים הצידה כספים, מכריזים על עצמם בבתי משפט כעניים מרודים שלא מסוגלים לשלם את חובם, וממשיכים בחיי הראווה שלהם.

זוהי כלכלת הצללים של ישראל, הכלכלה הסמויה והלא-חשופה, והיא מפלצתית: שחור, מזומן, חשבוניות פיקטיביות, תלושי שכר פיקטיביים, הברחות לחו"ל, תרגילי עוקץ ועוד ועוד ועוד. החזרזירים הקטנים ימשיכו לאכול הרבה, הרבה מאוד, כי הטייקון הגדול ביותר במשק, ממשלת ישראל, לא ממש רוצה לטפל בהם, אולי כי הממשלות לדורותיהן, כוללות לא מעט חזרזירים מהסוג הזה.

 אגד

eli@globes.co.il