החקלאים של כפר טרומן

מעון הרוש, עבריין מוכר למשטרה, נרצח בשבוע שעבר באכזריות בקראוון שבו התגורר במושב טרומן. באותו מושב, אגב, נמצאת האחוזה הענקית של אחד מבכירי עולם הפשע, מאיר אברג'יל, שחזר לא מזמן ממאסר בכלא בארה"ב. שום קשר בין שני המקרים.

ובכל זאת, כל מי שנאבק כיום בחירוף נפש נגד התוכניות של משרד הפנים לנגוס בשטחים החקלאיים הקרובים לערים - בשם השטחים הפתוחים והצורך בעיבוד החקלאי ("מדינה שאינה מסוגלת להזין את עצמה, אינה יכולה להיות מעצמה", ציטט אחד העיתונים את נשיא צרפת, שארל דה גול) - כאילו לא חי פה. כאילו בכפר טרומן שליד נתב"ג, בכפר סירקין שליד פתח-תקווה או באביחיל שבגבול נתניה עסוקים כעת בגידול עגבניות שרי.

הרצח הטרי במושב הוותיק טרומן צריך להזכיר לנו שאין ואקום. זה כבר לא רק הביקורת על האלפיון העליון שמתבודד במושבי המרכז. כשאין כמעט חקלאות במושבים, ולו בגלל שעל נחלה של 20 או 30 דונם אי-אפשר להעמיד יותר חקלאות כלכלית, וכשהמציאות הופכת מושבניקים משכירי חנויות, מחסנים וקראוונים לעבריינים דה-פקטו, מגיעים לשם גם העבריינים הגדולים באמת.

מושבים רבים נראים היום כמו עיר מקלט. אף אחד לא יודע מי גר בקארוונים הרבים הפזורים כמעט בכל מושב (וכמה קראוונים כאלה בכלל מושכרים שם), אף אחד לא יודע מי שוכר כל לול או כל מחסן, מה שהופך אותם לפתרון מושלם לא רק ל"חקלאי" שמשכיר אותם, אלא גם לדייר השוכר שמעדיף להישאר עמוק מתחת לרדאר.

לא במקרה, כשהאנס בני סלע ברח בזמנו מהכלא, דובר על כך שהוא מתחבא באחד ממושבי המרכז. מדובר כמובן בחריגים, במתי מעט, שלא יכולים להכתים עדה שלמה.

רוב-רובם של אנשי המושבים משתייכים למלח הארץ, שנכפתה עליהם מציאות כמעט בלתי אפשרית - מבלי יכולת להתפרנס ממלאכתם הישנה ומבלי יכולת חוקית לשנות את תחום עיסוקם. אבל גם הם מודים לא פעם, בדרך-כלל לא לציטוט, שהם כבר אינם מכירים את מושבם. לכן, כשהם נאבקים על צדקת ההפקעות ועל גובה הפיצויים, חשוב שייזכרו שגם להם יש מה להפסיד, ולא רק למדינה.