הציבור מנומנם ולכן הציבור ישלם

בשבוע שעבר התמלאתי קנאה בטורקים. הן בגלל שמדרחוב איסתיקלאל הוא תפאורה הרבה יותר מלבבת להפגנות מחאה מרחוב מרמורק בתל-אביב, ובעיקר בגלל הרוח והתשוקה.

בזמן שהמוני טורקים גדשו את רחובות איסטנבול ואנקרה באנרגיות של שינוי, עם ישראל נחר בהמוניו מול "האח הגדול". אולי כל מה שראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן צריך כדי להרגיע את העניינים, זה לרכוש כמה פורמטים מנצחים של ריאליטי מקשת ומרשת ולהעניק אותם לעם הטורקי על תקן גלולת טשטוש.

בפתחו של הקיץ שעבר עמדה באוויר הלח השאלה אם מאורעות 2011 ישוחזרו. והנה, תיכף מתחיל קיץ נוסף, קיץ 2013, והשאלה הזו לא נמצאת על הפרק.

המחאה החברתית המרהיבה שהתחוללה כאן לא נעלמה - תוצאותיה מרחפות כל העת מעל המערכת הפוליטית וניכרות היטב בשיח התקשורתי והציבורי - אבל היא מזכירה מכשיר חשמלי במצב סטנד-ביי: הנורית האדומה עדיין דולקת, אבל העסק כבוי. כמה מאות יוצאים להפגנות שבועיות, רובם צעירים וסטודנטים מארגוני סביבה וחברה, והשאר עוקבים מרחוק ולכל היותר עושים לייק.

אמנם אפשר לטעון שזה מעיד על מצבנו המשובח יחסית, ועל כך שהישראלי הסביר רחוק מלהיות נואש כמו מקבילו מטורקיה. אך האמת היא שמדובר בשני סיפורים שונים לחלוטין, ועל-פי הפרשנים, הנושאים הכלכליים הם לא אלה שעומדים בלב המחאה בטורקיה.

נזכיר כי טורקיה נחשבה בשנים האחרונות לסיפור הצלחה כלכלי, עם שיעורי צמיחה מהגבוהים בעולם, ושבמדד ג'יני העולמי (מדד האי-שוויון) היא אמנם ממוקמת בצמרת - אבל קרובה מאוד לישראל.

לכאורה, לציבור הישראלי יש בפרוס הקיץ הזה את כל הסיבות הנכונות (כלומר, הלא נכונות) לחזור לרחובות ולאוהלים: הממשלה החדשה הספיקה לשבור בתוך זמן קצר את השיא העולמי בהפרת הבטחות. שר האוצר יאיר לפיד עושה את מה שאמר לפני הבחירות - רק הרוב להיפך; ואפילו התעלול הזול ששלף ראש הממשלה בנימין נתניהו ערב ההליכה לקלפי - הצבת השר לשעבר משה כחלון בראש מועצת מקרקעי ישראל - התמסמס כצפוי, וגם זה עבר בשקט יחסי.

מדוע ולמה? אולי המפתח טמון במילה "כצפוי". הגענו למצב שבו כאשר שר האוצר וראש הממשלה מבטיחים משהו, איש כמעט לא מצפה מהם - כולל הם עצמם - שיקיימו אותו. וכשאין לך ציפיות ממישהו, אתה לא יכול לכעוס עליו באמת.

הציבור מנומנם, ולכן הציבור ישלם

הניצוץ שהצית את המחאה בטורקיה היו התוכניות לכסות פארק ירוק בבטון; אצלנו הממשלה מקדמת תוכניות לחסל שטחים ירוקים בכל אזור המרכז ולהפוך אותם לנדל"ן, ואין כמעט פוצה פה.

השבוע התפרסם דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שלפיו על חופי הארץ - נכס הטבע העיקרי ששייך לציבור - מאיימות יותר מ-90 תוכניות בנייה ו"פיתוח", שרבות מהן עלולות להתממש בשנים הקרובות.

כדי לבלום את הסכנה יש צורך בשינוי חקיקה (שיחייב תוכניות ישנות לקבל אישור מחודש במוסדות התכנון), אבל זה לא יושג בלי רוח גבית משמעותית מהציבור.

הבעיה היא שהציבור, לפי שעה, מתקשה לקשר בין צדק סביבתי לצדק חברתי ולצדק כלכלי, וחלקו הולך שבי אחרי הספינים שנתניהו ואנשיו מפזרים לכל עבר.

אפשר לנתח מכאן ועד כיכר טקסים הטורקית את הסיבות להיעדרה של רוח הקרב בציבור הישראלי, אבל דבר אחד ברור: מדובר בהחמצה גדולה. נתניהו ועכשיו גם לפיד הרי הוכיחו שוב ושוב שהם לחיצים. שורה של גזירות שהיו אמורות להיכלל בחוק ההסדרים נגנזו אחרי שהתעוררה מהומה בסדרי גודל קטן עד בינוני. תארו לכם מה ציבור של מאות אלפים מנפגעי התקציב הקרב היו יכולים להשיג אם היו מנערים את קורי השינה ויוצאים לרחובות.

אבל זה לא קורה, כך שרוב הגזירות יעברו. הציבור אולי לא מטומטם, כמו בשיר ההוא ("מחכים למשיח") של שלום חנוך, אבל הוא בהחלט מנומנם, ולכן הציבור ישלם.