כרסום מזדחל בזכויות אדם

הזכות להליך משפטי הוגן היא זכות יסוד של כל אדם במשפט הפלילי. בארה"ב היא מעוגנת בחוקה, ובישראל היא זכתה למעמד מעין-חוקתי, באמצעות פסיקות פורצות דרך של בית המשפט העליון, שזכו לאשרור, במישרין או במשתמע, מצד המחוקק.

אלא שבישראל, מדינה שבה השגרה היא חירום והחריג הוא הכלל, זכויות יסוד הולכות ומכורסמות בשם אינטרסים קדושים שאחריהם אסור להרהר, כמו ביטחון ותאומו הסיאמי המאבק בטרור, או הדמוגרפיה היהודית ותאומתה הסיאמית הגזענות והאטימות כלפי זרים.

יש להיזהר מהתייחסות לבני אדם כאל בעיה. זאת, הן בגלל הקונוטציה ההיסטורית שהמילה הזו מעוררת, והן בשל תפיסת עולם בעייתית. אולם תפיסה כזו עולה מעמדתה של הפרקליטות, כפי שעלתה בבג"ץ ביחס לחוק למניעת הסתננות.

"הבעיה האפריקאית" של מדינת ישראל, כפי שהציגה אותה הפרקליטות, מעמידה את ישראל באור של מדינה חשוכה. התירוץ, שלפיו ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי עם אפריקה, שוב איננו תופס. כי לא מדובר עוד בחסימת המעבר הפיזי מאפריקה לישראל, חסימה שהושלמה זה מכבר, אלא בטיפול באוכלוסייה הנמצאת בתחומי המדינה; ובעיקר מפני שעל-פי מידת הכרסום בנורמות משפט בסיסיות, ספק אם ישראל תוכל להמשיך ולכנות עצמה מדינה מערבית בהקשר זה עוד זמן רב.

ביטוי לגישה זו ניתן היה לראות גם בקבלת החוק האוסר על עובדים זרים, בין שהם מהגרי עבודה מסתננים ובין שהם שוהים בלתי מורשים אחרים, להוציא מישראל את הכספים שהרוויחו בעבודתם כאן.

השימוש באמצעים אלה, הגוזלים פשוטו כמשמעו את כבשת הרש, מושתת על עיוורון למצוקות אנוש - לא כאלה הנמצאים מעבר לקו האופק, אלא אותם בני אדם השוהים בקרן הרחוב שלנו.

אותו כרסום מזדחל בזכויות אדם מוצא את ביטויו גם בהצעת החוק למאבק בטרור. לכאורה, המילה "טרור" בכותרת הצעת החוק אמורה לשים קץ לדיון הרציונלי בעניין. שהרי מי יתנגד למתן עוד ועוד כלים, דרקוניים ככל שיהיו, שיאפשרו לכוחות הביטחון והאכיפה של ארצנו הקטנה מוקפת האויבים להיאבק בקמים עלינו לכלותנו?

השאלה היא - האם אנו מוכנים להפקיד צ'ק פתוח בידי רשויות הביטחון, תוך איונה הלכה למעשה של הבקרה המשפטית והציבורית על אותן רשויות.

חקיקה דרקונית

כך, למשל, מבקשת המדינה לאפשר לה לבצע מעצרים מינהליים לתקופות ממושכות, בלא צורך לעמוד בתנאי המשפט הפלילי, המאפשר לעצור אדם על בסיס מסוכנות, חשדות סבירים וראיות במידה המצדיקה מעצר.

בדיוני מעצר פלילי מהלכים החשודים והסנגורים כסומים באפלה - ברוב המקרים הם אינם נחשפים לראיות במהלך החקירה, ונאלצים להתמודד בהליך משפטי עקום כשיד אחת קשורה מאחורי גבם.

בהליכי מעצר מינהלי שתי הידיים קשורות: כי נוסף לראיות החסויות מפני החשוד וסנגורו, גם החשדות עצמם חסויים.

מטרתה של המדינה לאפשר לארגוני הביטחון, ולזרועות המשפטיות התומכות בהם, חופש מרבי מפני כאב הראש הכרוך בהתמודדות משפטית, מזדקרת גם מההצעה לאפשר לה לעשות שימוש בחומרים חסויים בשורה של הליכים משפטיים - החל ממעצר מינהלי, עבור בהכרזה על גוף כ"ארגון טרור" וכלה בהליכי חילוט רכוש.

הליכי חילוט, יצוין, אינם נמצאים במתחם המשפט הפלילי, אלא הם חלק מהמשפט האזרחי. כך גם ההצעה לקלוט לתוך החקיקה הקבועה הסדרים, שההצדקה המקורית לחקיקתם הייתה עצם זמניותם במסגרת הוראת שעה - למשל, האפשרות למנוע הבאת עצור בפני שופט למשך 96 שעות, ולמנוע ממנו להיוועץ בסנגור למשך 21 יום.

פיגועי הטרור ב-11 בספטמבר 2001 בארה"ב ושורת מהומות על רקע אתני באירופה הפכו את העשור הקודם לכזה המאופיין בכרסום בזכויות אדם ואזרח, ובהתגברות חקיקה דרקונית בתחומי ההגירה והמאבק בטרור, ברחבי העולם. הסימנים מראים ששיאו של תהליך זה נמצא כנראה מאחורינו.

שלא כמו מגמות עולמיות אחרות, הנקלטות לעתים בישראל באיחור לא אופנתי, ראוי שגם אצלנו יופנם כי ערכי הדמוקרטיה ראויים לגיבוי ולחיזוק לא פחות מהאמצעים החריגים של הדמוקרטיה המתגוננת.