העילוי המנטלי הכי אנושי בספורט

1. רפא נדאל, שזכה אתמול (א') ברולאן גארוס בפעם השמינית (תואר הגראנד סלאם ה-12 שלו), הוא ספורטאי שתמיד נחגג יותר כעילוי מנטלי מאשר כעילוי טניס טהור. שזה לא מאוד הוגן - במיוחד בגלל הפורהנד שלו, חבטה תקדימית מבחינת הקומבינציה בין סיבוביות (Spin) ועוצמה - אבל די מתבקש לאור איך שנדאל תופס ומשחק טניס. "עם פדרר", הוא הסביר פעם, "החוק הוא תמיד להמשיך לחבוט בסבלנות לבקהנד, בידיעה שבמוקדם או במאוחר אתה תכפה עליו טעויות. עם דיוקוביץ', אין תכנית טקטית ברורה. זו פשוט שאלה של לשחק ברמה הכי גבוהה שלך, עם מקסימום אינטנסיביות".

כדי לשחק ברמה הכי גבוהה שלך במעמדים הכי גדולים, משהו רחוק ממובן מאליו בספורט, צריך כמובן להיות עילוי מנטלי. נדאל כבר נחשב, בצדק, לאחד הספורטאים הכי חזקים מנטלית אי-פעם, בשפיץ של הרשימה עם אנשים כמו מייקל ג'ורדן, מוחמד עלי, מיכאל שומאכר, טייגר וודס של לפני הסקסאפלוזה. אבל נדאל גם שונה מהענקים המנטליים האלה, בעיקר בדרך שהוא צריך לעבור לא מעט פעמים כדי להתעלות על היריבים שלו.

הדרך של ג'ורדן, עלי ושות' היתה לבנות, וזה ממש עניין של עבודת בניה, בגיל מאוד צעיר מנטליות פלדתית; אפילו סדק קל בביטחון העצמי לא נראה אצלם, כל הספקות נקברו במעמקים שאי אפשר להגיע אליהם, תחושת העליונות היתה אבסולוטית. זה לא המקרה אצל נדאל. אצל נדאל התחושה היא, בעיקר על חימר ותמיד ברולאן גארוס, שמה שלא יקרה בדרך - בסוף הוא ינצח. למעשה, התחושה היא שככל שיהיו בדרך יותר משברים, כך הסיכוי שנדאל יפסיד יותר שואף לאפס. במובן הזה נדאל הוא קצת כמו קפיטליזם: כל משבר רק מחזק אותו יותר.

זה מה שקרה גם ברולאן גארוס. נדאל הפסיד מערכה בשני הסיבובים הראשונים, בעיקר כי הוא מרגיש "חוסר ביטחון לעיתים קרובות, במיוחד בסיבובים הראשונים". בסיבוב השלישי הוא עדיין התקשה יחסית (6:7, 4:6, 4:6 על פביו פוגאניני, המדורג 27), אבל זה רק חיזק אותו ובהמשך הוא ניצח בקלות שני שחקנים מסוכנים (קאי נישיקורי, המדורג 13, וסטאס ואווריקנה, המדורג 9). ואז הגיע חצי הגמר נגד דיוקוביץ'.

נגד דיוקוביץ' נדאל חווה מספיק משברים, בעיקר בין מארס 2011 לפברואר 2012, אז הוא הפסיד לו בשבעה גמרים רצופים, כולל שלושה בסלאמים. דיוקוביץ' גם ניצח את נדאל במשחק היחיד ביניהם השנה לפני הרולאן גארוס, על חימר בגמר טורניר מונטה קרלו, והרגיש שיש לו "יתרון מנטלי" לקראת פריז. ככה זה נראה בחצי הגמר בפריז, כשנדאל הגיש למשחק במערכה הרביעית ודיוקוביץ' שבר בחזרה וניצח בשובר שוויון, ובתחילת המערכה החמישית כשדיוקוביץ' הוביל 2:4. נדאל יצא גם מזה, חזק יותר כמובן, והתיש את דיוקוביץ' בסופו של דבר. בגמר, עם כל הביטחון שהוא אסף נגד דיוקוביץ', זה נראה קל נגד דוד פרר (3:6, 2:6, 3:6). אבל זה העניין עם נדאל: גם כשזה נראה קל, תמיד יש שם גם קושי. וזה מה שהופך אותו לעילוי המנטלי הכי אנושי בספורט.

2. בכלל, הרולאן גארוס השנה היה מעניין בעיקר מהזווית האנושית, למשל הסיפורים של רוג'ר פדרר ושל סרינה וויליאמס. וויליאמס, בגיל 31, זכתה בגראנד סלאם ה-16 שלה אבל רק השני ברולאן גארוס, אחרי הפסד בסיבוב הראשון בטורניר לפני שנה. מאז אותו הפסד המאזן שלה הוא 3:74, הניצחון על מריה שראפובה בגמר בפריז היה ה-31 ברציפות שלה, היא זכתה בשלושה מארבעת הגראנד סלאמים האחרונים, ולמרות שני ניתוחים ברגליים וכמעט מוות מקריש דם בריאות בשנים האחרונות, היא זזה על המגרש כמו לפני 10 שנים ונראית חזקה מתמיד - את הגמר בפריז היא סגרה עם שלושה אייסים של 190, 195 ו-198 קמ"ש, שזה "יותר חזק מהסרבים של דוד פרר", אומרת שראפובה.

שראפובה מגדירה את וויליאמס במילה אחת: "competitor". ובאמת, וויליאמס הודתה לא מזמן שהיא "לא אוהבת טניס, אבל אני כאן, ואני לא יכולה לחיות בלי זה". היא מכורה לתחרות, יותר נכון לניצחון, ולכן כנראה מרגישה חייבת לדחוף את עצמה לקצה בגיל מבוגר. פדרר מייצג את המקרה ההפוך: בגיל 32 (עוד חודשיים), הוא נמצא בסביבה קודם כל בגלל מה שג'ון מקנרו מגדיר כאחד "היתרונות החשובים שיש לו על כולם, ויש לו את זה יותר מלכל שחקן שראיתי מאז ג'ימי קונורס - האהבה שלו לטניס. אהבה אמיתית. הוא אוהב לשחק, להיות סביב המשחק, כל מה שקשור בטניס".

גם הפסדים הם כמובן חלק מטניס, ובגיל של פדרר טבעי שיהיו יותר ויותר הפסדים, כולל הפסדים רעים כמו נגד ג'ו-ווילפריד טסונגה ברבע הגמר ברולאן גארוס (7:5, 6:3, 6:3); וגם הרצף הפנטסטי של 36 גראנד סלאמים רצופים שבהם הוא הגיע לפחות לרבע הגמר, גם הרצף הזה ייגמר כנראה בקרוב, ועושה רושם שפדרר חי עם זה בשלווה. כמו שהוא התמודד מעולה עם הירידה ממעמד הדיקטטור הכל יכול למעמד החבר המבוגר ברביעייה הבכירה, כך הוא יתמודד עם הירידה למעמד הבא: סוג של סוס שחור בגראנד סלאמים, בעיקר בווימבלדון. ורק כדי להזכיר, ווימבלדון מתחיל בעוד שבועיים.