קשה לתפוס את עופר גזית השבוע, ולו לשיחה קצרה. את היום הוא מתחיל בדיונים ממושכים סביב הצעת הרכש החדשה של הרצל חבס. את הלילה הוא מקדיש לעוד מאבק מתיש באלביט הדמיה, שם בעלי אג"ח משמונה סדרות שונות, מנסים לגבש חזית אחידה ביחד עם הקרנות הזרות יורק ו-DK, כדי להתמודד מול בנק הפועלים, שהעמיד לפני כמה ימים את החוב שלו לפירעון מיידי. לבנק הפועלים, בניגוד למחזיקי האג"ח, יש שעבודים על חלק מהנכסים של אלביט הדמיה, כך שפעולה חד צדדית שלו עלולה להותיר את החברה בלי חלק משמעותי מנכסיה, ולמעשה להפוך את ההסדר שגובש לריק מתוכן.
אנחנו מוצאים זמן בין לבין, קצת כמו מה שקרה לקריירה של גזית, במקור איש שוק ההון, שהפך לנציג מחזיקים. "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן דברים אחרים", הוא צוחק. בין השנים 1995-1989, טרום רפורמת בכר, היה גזית חלק מחברה פרטית שניהלה תיקי השקעה, קרנות נאמנות וכדומה. לאחר מכן, במשך 13 שנה, עשה עסקים פרטיים.
"ב-2008 לא תכננתי לחזור להיות פעיל בשוק ההון, אבל המשבר העולמי על ההזדמנויות שלו מצא אותי, ובלי תכנון הקמתי תיק אישי של אג"חים, שאת רובם קניתי בעשרה סנט לדולר; וכך יצא שהתחלתי להופיע באסיפות בעלי אג"ח, נושא שעוד היה בחיתולים, ותוך כדי תנועה התגלגלתי לנושא של הסדרי חוב".
חלק מהגופים המוסדיים שפגשו את גזית באסיפות הללו ביקשו ממנו לייצג אותם. מחזיקי אג"ח שמקבלים על עצמם לייצג אינם מקבלים שכר, וכך היה בהסדר החוב הראשון שבו שימש כנציג - חברת סובריין. בהמשך, לאחר שהתבקש לייצג גם במקומות אחרים, שבהם איננו מחזיק אג"ח, ו"בשיטפון שתפס אותנו, מצאתי את עצמי בכמה הסדרים בעת ובעונה אחת. ראיתי שזה תופס את מרב זמני, והפסקתי לנהל את התיק האישי שלי, ואני מקפיד לא לקחת הסדרי חוב שבהם אני עדיין מחזיק אגרות חוב של החברה, שלא יהיה ניגוד עניינים".
היום, אחרי ובמהלך 18-17 הסדרים , מדלק נדל"ן ועד יפנאוטו, מחבס ועד אלביט הדמיה, זהו בהחלט העיסוק העיקרי של גזית. "זה תחום מרתק", הוא אומר, "הן ברמת העבודה הכלכלית והן בשל העובדה שאינך מייצג לקוח בודד אלא קבוצה עם דעות ואינטרסים שונים. רק למצוא מכנה משותף לכולם זו תורה בפני עצמה ואתה צריך למצוא את זה בלי לדבר איתם בכלל. ובדרך אתה צריך להיות מסוגל לפתור משוואה עם אינסוף נעלמים - החברה, המחזיקים, הרגולטור, הנאמן, המומחה הכלכלי של בית המשפט, רשות ניירות ערך, הבורסה, הכונס הראשי".
אוספים את הזהב מהרצפה
גזית אינו לבד. לצד נפילי העבר של הכלכלה, דוגמת חבס, זיסר, דנקנר ומימן, שנלחמים כעת על חייהם העסקיים, פוקדים את חדרי האסיפות ואת אולמות המשפט שחקנים חדשים. פעילים די קטנים ודי אלמונים לשעבר בשוק ההון, שהתמחו בייצוג בעלי אג"ח, ועכשיו נלחמים לזכויות של סדרה זו או אחרת של אגרות חוב שהונפקו בימים טובים יותר. שמות בולטים שחוזרים ועולים, זולת זה של גזית, הם אדוארד קלר הוותיק, מעין פז הצעיר, וכן יוני שר שעובד עם הראל ושמואל אשל שעובד עם מנורה. הם עושים שריר לבעל השליטה ולעתים גם "הולכים מכות" עם נציגים של סדרות אג"ח אחרות. אין מקצוע כזה, "נציג בעלי אג"ח", לפחות לא בינתיים. מי שעוסק בו מתאר שהתגלגל לכך די במקרה, וראה כי טוב.
את הדימוי הציורי ביותר לעניין מספק קלר. שפע התעסוקה שזורם לידיו בשנים האחרונות מזכיר לו סצנה מהסרט "המכורים לזהב", שם מגלם לי מרווין כורה זהב, המביא יחד עם הכורים האחרים את הזהב שלו לפונדק, לשקול ולמכור אותו. במקום מתחוללת תגרה, ומרווין מתגלגל ונופל מתחת לפונדק, מביט למעלה ורואה זרזיף של זהב - מתברר שבעת השקילה תמיד נופל קצת זהב ומתגלגל למטה דרך החרכים ברצפה. למחרת הוא כבר יושב למטה עם שק ואוסף את הזהב. "זה אני", אומר קלר, "הייתי מחזיק אג"ח, שגילה שהזהב נמצא בכמויות גדולות יותר במקום אחר".
כמה זהב? לא מעט, מתברר. קלר, עם ניסיון בן 30 שנה בשוק ההון, גובה 800 שקל לשעה, ללא תקרה. מעין פז מסתפק ב-490 שקל לשעה וקובע תקרת שעות; ואילו עופר גזית גובה בין 550 ל-600 שקל לשעה, ובמקרים רבים קובע תקרה של 80-70 שעות לחודש לשלושת החודשים הראשונים של הנציגות, שהם החודשים הבוערים.
- אולי זו הסיבה שיש מבין בעלי האג"ח מי שמכנים את העבודה שלכם "אוכלי נבלות" - במובן שאתם מתפרנסים ממצוקה של אחרים.
גזית: "נורא קל לבקר מבחוץ, אם כי אני חייב לסייג שאני מבין כל ביקורת של המחזיקים. הם רק מטבע הדברים לא רואים את מה שאסור לנו לחשוף. לא קל לשמוע למה לא עשיתם ככה ולא אחרת. מתסכל גם חוסר היכולת להעביר את כל האינפורמציה דרך האסיפה, שזה כלי ההתקשרות עם המחזיקים שלי, ואתה לא יכול לפעמים להסביר להם למה הגעת לשכר טרחה כזה או למה ההסדר נמשך כל-כך הרבה זמן. כך שגם אני, לו הייתי בצד שלהם, הייתי חושד שיש שורה שלמה של אנשים שמתפרנסים מהעבודה הזאת".
וקלר מוסיף: "נכון שאנחנו עולים כסף, אבל כאשר הצד השני (בעלי השליטה החייבים) מגייס למערכה מומחים כלכליים, מעריכי שווי, עורכי דין, יחצנים ועוד בפי כמה וכמה, צריך להשיב מלחמה, ומלחמה עולה כסף".
"הכול חישובים קרים"
קלר, 60, הוא השועל הוותיק שבחבורה. ב-2007 סגר את חברת החיתום, שהקים אי-שם בשנות ההנפקות העליזות, וב-2008 החל לעסוק בנושא הסדרי החוב, בתחילה כמחזיק שמתמנה לנציג ואחר כך כמי שזהו עיסוקו העיקרי והכמעט יחיד. באמתחתו רזומה של כ-20 ייצוגים שכאלה. הוא נחשב מיליטנט (על אף שהוא אומר שאיננו כזה) ובהחלט לא עושה הנחות לבעלי השליטה.
"זה עובר כחוט השני כמעט לגבי כל השחקנים", הוא מאפיין. "האנשים האלה שהרגישו כמלכי הארץ, הייתה להם אפשרות לגייס כסף מהציבור, מהבנקים, הם הסתובבו כבעלבתים, וקשה להם לרדת מהפוזיציה הזאת. כל החברים האלה, ביום שצריכים להביא כסף מהבית, כולם אומרים אין לי. לב לבייב, שהביא כסף מהבית, היה צריך להיות אות ומופת לכל הטייקונים, אבל הם עושים הפוך ממנו. הם הבינו ששם המשחק הוא לא להביא כסף, ובכל זאת להישאר בעל השליטה".
"תשובה קצת שונה מאחרים, כי דלק נדל"ן הייתה רק ענף אחד בעץ הפעילות שלו. אבל מה שקרה שם היה קלאסי לדינמיקות בתחום הזה: רבנו בינינו במקום לאחד כוחות. חלק גדול מהזמן, במקום שהסדרות יתאחדו מול בעל השליטה, הן מכלות את האנרגיה במלחמה זו בזו".
"נכון, הייתה תספורת של 60%. אבל את הכסף שקיבלנו, לא קיבלנו מהחברה אלא מתשובה אישית, שלקח אליו את החברה. אם היינו מאמינים שהחברה שווה יותר מ-40% מהחוב, היינו לוקחים אותה בעצמנו".
"באמפל המוסדיים קראו תגר על בעל חברה. ניהלנו משא-ומתן עם יוסי מימן והגענו למתווה הסדר מסוים, שלא עבר ולא התגבש ההסדר, ואז מימן הוציא בארצות-הברית צ'פטר 11 (הכרזה על פשיטת-רגל) וגרר אותנו לקרב שוחות, שבסופו הוא לא יקבל כלום וכנראה גם אנחנו לא נקבל הרבה. המוסדיים הלכו איתו עד הסוף ואני מכבד את זה, אבל אפשר היה להתנהל אחרת, ובינתיים כן לקבל מה שעמד אז על הפרק, 15 מיליון דולר דמי פיגור".
הסתרת מידע ומצגי שווא
תעשיית הסדרי החוב משגשגת בשנתיים האחרונות, ומפרנסת בשלב זה קבוצה מצומצמת של כמאה איש, פחות או יותר, הנמצאים ברבדים השונים של ההסדרים. מעין פז, 29, הוא דוגמה מצוינת למי שהביט לצדדים, ראה שמתפתח כאן עסק טוב, והצטרף. אלוף ישראל בשחמט עד גיל 15 - ופעמיים גם אלוף צה"ל - הוא מתגאה בניסיון של 14 שנה בשוק ההון. אז ראה את אביו "מתעסק קצת בבורסה", וניצל את הראש האנליטי שלו כדי להיכנס לעניינים. כספי ההשקעה הראשוניים שלו היו הפרסים הכספיים שקיבל בתחרויות, יחד עם הכספים מהבר מצווה. עם הזמן גדלו סכומי ההשקעה.
"אם נייר יורד למחיר נמוך", כך פז, "הגופים המוסדיים אומרים 'די, זה לא מעניין'. עבור משקיע פרטי שקנה את האג"ח במחיר שלא מעניין את המוסדיים, אם לא יהיה הסדר טוב, הוא יפסיד 100% מההשקעה. זו הסיבה שאני הגעתי לעסק. חשבתי שחלק מההסדרים היה אפשר לעשות אחרת".
"בניגוד למה שעיתונים מסוימים כותבים, המוסדיים מאוד נחושים בדרך להחזר החוב. לא ניתן לקנות אותם בכל מיני קומבינות. אם זה קורה, זה לא משהו שאני יכולתי לראות והם לא נראים לי 'קנויים'. אפילו להפך, לפעמים העמדה שלהם יותר מיליטנטית מאשר של מחזיקים אחרים".
"ישנם בעלי שליטה שפועלים בצורה מעוררת כבוד ועושים את המקסימום. לדאבוני הרב, יש גם בעלי שליטה שפועלים לא בצורה ישרה, מסתירים מידע ויוצרים מצגים שהמצב של החברה פחות טוב ממה שהוא באמת. לפעמים הם גוררים אותי גם למגרש התקשורתי, כי הם עושים ספינים לא נכונים ולא הגיוניים. הכי גרוע מבחינתי הוא שיוצרים רושם כאילו ההסדר שהם מציעים נותן החזר מאוד גבוה, כשזה איננו המצב. האינטרס של בעל השליטה זה לדחוף את ההסדר שלו, והוא יצבע אותו בוורוד גם כאשר הוא רחוק מלהיות כזה".
ההוצאות על כל עורכי הדין, היועצים, הנציגים, המומחים והנאמנים מגיעות בכל הסדר חוב למאות רבות של אלפי שקלים במקרה הטוב, אך לרוב מסתכמות במספר מיליוני שקלים, אשר יוצאים מקופות החברה הריקה, על חשבון החזר חוב נמוך יותר לבעלי האג"ח עצמם.
האם בכלל משתלם לבעלי החוב להחזיק את כל התעשייה הזו? "באפריקה ישראל ההסדר עלה 12 מיליון שקל, כאשר היקף החוב עמד על 7.5 מיליארד שקל", מסכם אחד הפעילים המרכזיים בתעשייה. "אין ספק שזה עולה, אבל זה פרומילים, ומה שחשוב, זה לא עוד או פחות פרומיל אלא לעשות הסדר נכון. הזמן שזה ייקח יעלה אולי עוד מאות אלפי שקלים בהוצאות, אבל יכול לחסוך אובדן של עשרות ומאות מיליוני שקלים באובדן ערך נכסים".
הכתבה המלאה - במגזין G
כתבות
ני"ע
