הרכבת רוצה שאנחנו נסחוב

במלחמת התנועה שבה נאבקים על תשתיות ומשאבים ניצב מחנה התחבורה השרירית (אופניים והולכי רגל) והצח"ה (ציבורית, חשמלית והמונית) נגד צבא הנהגים במכוניות הפרטיות.

אמיץ במיוחד הוא הקשר בין הרוכבים המגוייסים בחילות האופניים והנוסעים ברכבות. הקשר הזה - החיבור בין אופניים לרכבת, נחשב בכל העולם למועדף. זאת משום היעילות שלו, ההגיון שלו, החיסכון שהוא מציע בתשתיות ובשטח, ותרומתו המינימלית לזיהום האוויר.

החיבור הזה, הוליד אצלנו, כאן בארץ, ברכבת ישראל שלנו את "קרון הסוסים", שאליו מתגלגלים בקלות מהרציף ומציבים בתוכו אופניים.

אלא שברכבת ישראל הלכו רק חצי דרך: לפי הוראות ההנהלה נדרשים הרוכבים לקפל את האופניים לפני שהם נכנסים לתחנה, להכניסם לתיק, ולהוציא אותם רק אחרי שהם עוזבים את תחנת היעד, בחוץ.

זה אומר שרוכבים צריכים להיסחב מאות מטרים, לעבור גרמי מדרגות ופתחים, כשהם נושאים משקל שיכול להגיע עד 20 ק"ג, משקל שלא כולם יכולים לסחוב. חשבו על נערה צעירה, גבר מבוגר או ילד, המגיע לתחנת הרכבת על אופניו ומתבקשים לארוז אותם ולשאת אותם בידיים כל הדרך אל הרציץ, כשבדרך צריך גם לשלוף כרטיס או רב קו ולהעביר אותו במכונות. זה כבד, זה מסורבל, ויש מי שזה ממש (אבל ממש) בלתי אפשרי עבורו.

לגמרי מובנת דרישת הרכבת להחזיק באופניים מקופלים בתוך קרון בשעות עומס, אך מדוע להתעקש על קיפולם כבר מחוץ לתחנה?

נמסר שדרישת הקיפול בשעות העומס נועדה למנוע פגיעה פיזית בשאר הנוסעים, וכי בעתיד יפעלו לאפשר העלאת אופניים לא מקופלות לקרונות, גם בשעות השיא. נחכה ונראה.