סיאט טולדו: התאומה הספרדייה של הסקודה ראפיד

אני דווקא אוהב מרגרינה. פרוסת לחם שחורה ועבה, מרוחה היטב בחומר הסיכה העממי הזה, היתה מן המאכלים החביבים עליי בימי ילדותי. אין גם ספק כי הגריז הטעים - שבימים המתרחקים ההם עדיין היה גדוש בשומני טראנס אנטישמיים - אחראי לחלק לא מבוטל מן הרובד הטרשתי שהולך וסוכר את עורקיי. ובכל זאת, אני עדיין אוהב אותו.

ולמה נזכרתי לפתע לדבר בשבחה של המרגרינה? כי פלח מכוניות חדש הולך ומתעצם בעת האחרונה. לצד פלח היוקרה של מכוניות-מעדנים, ופלח של מכוניות-עוגות, ומכוניות-קרואסון, ומכוניות לחם-וחמאה-וגבינה, גדל והולך גם פלח של מכוניות לחם-ומרגרינה. בריות ענייניות, שימושיות, חפות מכל יומרה מיותרת, משרתות חרוצות ויעילות, היודעות כי באו לעולם כדי לשנע בני-אדם בנוחיות, ברווחה ובמחיר השווה לכל נפש (כמעט). (יש, אללי, גם פלח של מכוניות-לוקשן. לא מכבר נפטרה מדינת ישראל מאיטריה מופרכת שכזאת. ואם מישהו לוחש לעצמו עתה בטר פלייס, הוא לגמרי צודק).

יש היגיון פנימי עמוק במשפחתיות הצנועות הללו. הן תוצר מתבקש של עולם ההולך ומאבד את עשתונותיו הכלכליים. כי, כרגיל, בעידן שבו העוגות הולכות ומתרחקות מן ההמון הרעב, נעשים הלחם והמרגרינה למוצרים חיוניים יותר ויותר.

הסנוניות הראשונות היו הפיז'ו 301 והסקודה ראפיד. בינתיים הצטרפה עוד חברה אחת למועדון; סיאט טולדו. תאומתה הזהה של הסקודה ראפיד. אחות ספרדייה לאחות האשכנזיה. לשתיהן אמא אחת - קונצרן פולקסווגן, ורחם אחת - מפעל מלאדה בולסלאב של סקודה בצ'כיה. משם שתיהן הגיחו.

אין זה עניין חריג שמכוניות כמעט זהות, משווקות תחת שמות מותג שונים. יש לכך סיבות שיווקיות, כלכליות, פיסקאליות, טכנולוגיות ועוד. אך גם סכנות מסויימות טמונה בשיטה; תחרות פנימית מיותרת ("קניבליזם" בלשון העיסקית), ו/או אובדן ייחודיות של המותגים. ובכל זאת הפיתוי רב: עלויות ייצור נמוכות יותר, מערכי תחזוקה וחלפים חסכוניים יותר, וגם העשרה - אף כי מלאכותית משהו - של היצע הדגמים.

אפשר בכל זאת, אף כי לא בקלות, להבחין בין השתיים. חרטום שונה, צבירי פנסים קצת שונים, פה ושם איבחת עיצוב מעט שונה, ו... בעצם זה הכל. אבל אין צורך בלילה חשוך במיוחד כדי להתבלבל ביניהן. די בדמדומים.

עם הטולדו, נטשה חברת סיאט (האם לתמיד?) את התפקיד המוצהר שהוטל עליה: להיות האלפא רומיאו של קבוצת פולקסווגן. המותג העליז, הרגשי, הספורטיבי, הנועז. הדור הקודם של הטולדו, זה שנולד ב-2005 ומת ב-2009, אכן עוצב בידיו האמונות של וולטר דה-סילבה, מעצב הבית של אלפא לשעבר. זה היה עיצוב ביצתי, עתידני, נועז, חדשני, מרתק. עיצוב הדור החדש של הטולדו, צועד על ביצים, לא מעז להרגיז איש, רחוק מלהיות חדשני וממילא גם לא מרתק במיוחד. הוא ענייני. הוא יעיל. הוא רתום כולו למטרתו הצנועה: להיות מכונית משפחתית נאמנה וצייתנית.

בגאז' בממדים של מכולה

וכיאה למכונית שזו שליחותה, הטולדו היא כמעט נס ממדי. לכאורה, מכונית לא גדולה בממדיה החיצוניים. למעשה, מכונית רחבת-ידיים להפליא בממדיה הפנימיים. גם לנהג, גם ליושב לצדו וגם לנוסעים מאחור יש מרחב-מחייה מעורר השתאות. אפילו חמישה מבוגרים לא יסבלו (יותר מדי) בחיקה. עיצוב הפנים משדר גם הוא את בשורת הענייניות החפה מכל בולשיט. יש את כל מה שצריך, מפוזר באורח יעיל לשימושם של המשתמשים, אך חף מכל נוי שאין בו טעם הגיוני. פשוט, צנוע, ובהחלט ידידותי למשתמש.

הבגאז' ניחן בממדים של מכולה. מערה ענקית היכולה לאפסן, כך לפחות זה נראה, את כל תכולת הבית. ומכיוון שגם הטולדו (כמו הסקודה ראפיד) ניחן במכסה בגאז' היודע להניף גם את מלוא החלון האחורי, מלאכת הטענת הבגאז' נעימה ונוחה במיוחד.

שני מנועי בנזין - 1.2 ו-1.4 (בתצורות שונות) - ומנוע דיזל אחד בנפח 1.6 מוצעים בטולדו. כולם מנועי פולקסווגן מוכרים.

זה הרגע לשוב ולבכות את כסילותה המופלגת של מערכת מיסוי הרכב בישראל. תחת לעודד את מנועי הדיזל היעילים, החסכוניים והידידותיים לסביבה (כן, כן, ממש כך!), היא נלחמת בהם מלחמת מיסוי מטופשת ומיותרת. עולם ומלואו מעודדים דיזל, ישראל - יחידה בעולם - נלחמת בהם. הרי דווקא במכונית שעיקר הגיונה בנגישותה הכלכלית, ראוי היה שהדיזל יהיה הלהיט. אבל לא אצלנו. כאן שולט הטמטום מעורר החימה.

הראשונה בה נהגתי היתה ה-1.2 עם 105 כ"ס ו-17.5 קג"מ זמינים מאוד, גיר ידני 6 הילוכים. למה לחפש מלים? מותק של מנוע. מפתיע, זריז, שקט(!), מהיר. הגה חשמלי מן הזן הבנאלי. לא משמח ולא מדכא. עושה את שלו מתוך מחשבה שאת מירב ימיו יכלה מן הסתם בערים, ולכן הוא רך, קל, נימוח, ולא ממש שש לשתף את הנהג בתלאותיו. הגיר הידני, שסוף-סוף הבקיע בישראל את חומת ההתנגדות הציבורית, מוכיח שוב עד כמה מצליחה מלאכתו היעילה והשקדנית, לחלץ מן המכונית ומן המנוע את מיטבם. נחמד עד נחמד מאוד!

שני היה מנוע 1.4 TSI ותיבת DSG כפולת-מצמדים בעלת 7 הילוכים. למרבה ההפתעה - המנוע זה הרעיש קצת יותר מאחיו המצומק ממנו. אף שזהו מנוע עז יותר - 122 כוחות סוס ו-20 קג"מ - יתרונו על ה-1.2 אינו חד במיוחד. והנה הפתעה: על לא עוול בכפי, נקלעתי עם הטולדו הזאת לכביש די תובעני בהרים שסביב טולדו העיר. ושם גיליתי, לשמחתי המשועשעת, שלטולדו (המכונית) יש שילדה די שימושית, והתנהגות כביש די רהוטה, ואפילו מידה לא מבוטלת של חדווה אפשר לחלץ ממנה. מי היה מאמין.

השאלה הגדולה תהיה שאלת הבידול; כיצד תשווק הטולדו באופן שלא תכרסם באחותה הצ'כית. איך ישוכנע הלקוח הישראלי כי דווקא הטולדו (או הראפיד) היא-היא זו המתאימה לו, ולא אחותה. התשובה, כך נדמה, תיטמן במחיר, במיצוב, בגימור ובאיבזור.

ואז תוכל כל משפחה צעירה להחליט מי מבין השתיים היא זו שנועדה לה. לדידי, יחליטו מה שיחליטו, שתי ההחלטות תהיינה ראויות, יעילות, שימושיות והגיוניות.

סקודה ראפיד

המתחרה הישירה מבית היא סקודה ראפיד החדשה. מדובר ברכב זהה כמעט למעט עיצוב פנים וחוץ שונה ואופייני למותגים. ההבדל העיקרי יהיה בחבילות האבזור/תמחור: הסיאט תגיע עם רמת אבזור גבוהה יותר, במחיר דומה לגרסה המאובזרת של הראפיד

סאייק MG350

115 אלף שקל הוא מחירה של ה-MG350 מבית סאייק הסינית. זוהי מכונית עם ממדים משפחתיים, בסיס גלגלים נדיב וחלל פנימי מכובד. יש לה מנוע 1.5 ליטר בנזין שמסתפק ב-105 כ"ס ותיבה אוטומטית יפנית. הגימיק העיקרי שלה הוא רמת אבזור גבוהה מאוד

סוזוקי SX4

ב-118 אלף שקל מציעה סוזוקי את הדגם המאובזר היטב של ה-SX4 הוותיקה. הרכב מצויד כעת במנוע 1.6 ליטר בהספק 120 כ"ס. על גילו המופלג הוא מכפר ברמת אמינות וסחירות חסרת תקדים כמעט בשוק היד השנייה

 סיאט טולדו

* הכותב היה אורח החברה בספרד