טקסטיל פוליטי: מעצבים ישראלים מייצרים בגדים בשטחי הגדה

יותר משלושה עשורים חלפו מאז שקע ענף הטקסטיל הישראלי, עם מעבר הייצור לעזה ולגדה שתרם לזריחתה של תעשיית הטקסטיל הפלסטינית והפך אותה לענף מפואר של ידיים עובדות. אך השילוב של המתיחות הביטחונית באזור במהלך העשור הקודם, עם התחרות הגוברת והולכת מול הייצור בסין, פגעו אנושות בענף הטקסטיל הפלסטיני והותירו את ימי הפאר מאחוריו. על הרקע הזה, הוקם לפני כשנה וחצי, במרכז פרס לשלום המיזם "שותפים לשלום, שותפים בעסקים", הממומן על-ידי האיחוד האירופי, שמטרתו להגביר את היקף שיתוף הפעולה הכלכלי והעסקי בין פלסטינים לישראלים. במסגרת המיזם, נערך לאחרונה כנס שמטרתו לסייע ליצרני הטקסטיל הפלסטינים להגביר את היקף הייצור והייצוא שלהם. "אחד המיקודים של הפרויקט הוא בתחום הטקסטיל", מסביר עידו שריר, מנכ"ל מרכז פרס לשלום. "מדובר בכמה רבדים של פעילות, שנועדו, בין היתר לטפח את היכולות היצרניות בצד הפלסטיני ולאפשר להם לשתף פעולה עם המשק הישראלי, תוך לימוד משותף ואינטראקציה בין-אישית, שהיא מעל כל הקונפליקטים והפחדים. חשוב להדגיש כאן את ההזדמנות העסקית גם עבור הצד הישראלי וגם עבור הצד הפלסטיני".

ממזרח ירושלים לכיכר המדינה

שוק הטקסטיל הפלסטיני מורכב בעיקרו מחברות קטנות ובינוניות, וממספר חברות גדולות בעלות יכולות ייצור ותפוקה ברמות בינלאומיות. מדובר בתעשייה של כ-2,500 מפעלים ומתפרות שמעסיקות כ-12,500 אנשים בגדה המערבית. "ההערכה היא שהענף פועל כיום בפחות מ-40% מכושר הייצור שלו", אומר טארק סאוס, המכהן כיו"ר איגוד הטקסטיל הפלסטיני. "היקף העבודה והייצור שלנו היה יותר משליש מכל התעשייה הפלסטינית", מוסיף סגנו מג'די זרייאר. "היום נותרו בענפים הללו בגדה המערבית פחות מ-15 אלף עובדים, בהשוואה ל-90 אלף שהועסקו בה לפני שני עשורים".

מפעל הטקסטיל של סאלח חירבאווי הממוקם במזרח ירושלים, מהווה שריד לאימפריית הטקסטיל הפלסטינית שהייתה כאן בעבר. מדובר בעסק משפחתי המפרנס כמאה עובדים, מייצר כ-25 אלף פריטים בחודש ומתקיים אך ורק ממעצבים ישראלים (למעלה מ-20), המייצרים אצלו. "אני לא יודע אם אני המפעל הכי גדול אבל אני יודע שאומרים שאני הכי טוב" הוא אומר. "דברים שמיוצרים אצלי נמכרים בכיכר המדינה".

את מחיר הגלובליזציה שמשלמת כיום תעשיית הטקסטיל הפלסטינית ממחיש יותר מכל המעבר ההמוני ליבוא מסין, שאף הפך לעוד יותר אטרקטיבי עם הורדות המכס. "במהלך העשורים האחרונים, קבלנות משנה עם חברות ישראליות היוותה חלק גדול מהייצור הפלסטיני, שבו יצרנים פלסטינים הוכיחו את היכולות שלהם כדי לייצר מוצרים באיכות גבוהות עם מחירים תחרותיים, ועם מפרט שאינו חורג מהסטנדרטים הבינלאומיים הנדרשים," אומר סאוס. "המגזר מסוגל לייצר במדויק ובהתאם לתקנים ולמפרטים המתוחכמים ביותר, בנוסף לקיומן של טכנולוגיות חדישות המסייעות בזירוז הייצור ובהגדלת הכמויות, כדי להיות בקו אחד עם המגמות בעולם".

אלא שהמציאות העכשווית משקפת מצב עגום, שבו עשרות בודדות בלבד של מעצבים ישראלים מייצרים בגדה המערבית. "יש לנו כוח של ייצור שיכול להתחרות עם המזרח הרחוק במוצרים האיכותיים", אומר חאלד אלרגא, בעליו של מפעל לטקסטיל חוטים, סריגה וצביעה בבית ג'אלה. "שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני ישפר את המצב של הישראלים מבלי לסמוך על סין. לא מדובר על המוצרים הזולים כי עם סין אף אחד לא יכול להתחרות, אבל אנחנו לא רחוקים מהם.

"ברשות הפלסטינית סחר המינימום הוא 1,400 שקל. לעומת סחר המינימום של סין שעומד היום על 300 דולר. פה יש הזדמנויות של אספקה מהירה - בסין צריך לחכות. זה הרבה יותר נוח גם מבחינה כלכלית במימון, אצלנו ניתן לשלם אחרי שמקבלים את המוצרים ויש כאלה גם שמשלמים את זה דחוי. זה עוזר לאנשי העסקים עם המימון. מעבר לזה, יש אצלנו הרבה אנשים בכפרים שיוכלו לקבל תעסוקה".

אף על פי שכיום חברות פלסטיניות מייצאות את תוצרתן לארה"ב, לדובאי ולירדן, סאוס מגדיר את ישראל כיעד עכשווי ועיקרי להרחבת הפעילות. על-פי המחקר שנעשה עבור הפרויקט, למרות שהשוק הישראלי עדיין יישלט על-ידי ייבוא מסין או ממעצמות יצור טקסטיל אחרות, אסטרטגיית הייצוא הפלסטינית החדשה ממנפת את יתרונותיה של תעשיית הטקסטיל הפלסטינית במטרה להגדיל את חלקה בשוק הישראלי ל-%2-3%, שהם 50-80 מיליון דולר בשנה. בנוסף, פוטנציאל הייצוא של טקסטיל וביגוד פלסטיני אל ודרך ישראל, כולל קבלני משנה, מוערך ב-200-250 מיליון דולר. "אנחנו עובדים עם מדינות ערב. עם מדינות אירופיות, עם צפון אמריקה אבל המטרה היא להגביר את הייצוא במקום להגביר את הייבוא", אומר גורם בכיר העומד בראש אחת מחברות הטקסטיל הפרטיות הגדולות בגדה. "אנחנו מייבאים פי שישה ממה שאנחנו מייצאים לישראל, כך שנדרש איזון וכל עוד קיים קשר מסחרי בין ישראל לפלסטין, מחובתי לתמוך בחברות פלסטיניות".

איכות ושירות ששווים את המחיר

למרות שלכאורה שני הצדדים נמצאים באותה משבצת עסקית - שווקים קטנים שאין ביכולתם להתחרות בשווקים הרחבים של אירופה - מעטים מהמעצבים הישראלים רואים בכך חלון הזדמנויות לשיתוף פעולה, למרות, שכפי שהמעצבים עצמם יעידו - היתרונות עולים על החסרונות. "כבר יותר מ-15 שנה שאנחנו מייצרים במפעל בעטרות. כניסה אחת שלו היא מישראל וכניסה שנייה מהשטחים", אומרת סיביל גולדפיינר, הבעלים של רשת האופנה "קום איל פו". "הם מקצוענים, נותנים שירות מצוין ושאלת הלאום ממש לא חשובה. אולי לשטחים יש קונוטציה של איכויות נמוכות, אבל המפעל הזה באיכויות מאוד גבוהות ומוקפדות. כיום אנחנו מייצרים 85% בארץ, חצי מהם מיוצר אצלם".

"כשהתחילה הנהירה למזרח, מעצבי נעליים עברו לייצר בסין נעל בחמישה דולר ומכרו אותה במאה דולר", אומרת המעצבת דניאלה להבי, שמייצרת כבר יותר משנתיים גם בחברון. "קונטיינרים של נעליים הגיעו לארץ אבל חברות התרסקו, כי צריך להבין איך דוגמה מתורגמת לייצור ואיך מבקרים איכות כשהיא נמצאת רחוק. אצלנו ייצור העורות, החומרים והגזירה מתבצעים אצלנו והמתפרה ממוקמת בחברון.

לאחרונה חלה התייקרות מסוימת של התוצרת הסינית וגם עלויות ההובלה ממרחקים גדלו עם עליית מחירי הדלק. בעלי המפעלים הפלסטינים ציינו בכנס בביטחון מלא שיש להם את הידע ואת היכולת לספק סחורה באיכות גבוהה יותר מזו הסינית ובין הצדדים אין ויכוח לגבי הפער בין עלויות הייצור הפלסטיניות לעלויות הייצור בסין.

"מחירי התפירה בארץ יקרים פי שבעה עד פי עשרה מאשר ייצור במזרח", מודה גולדפיינר. "אם אנחנו משלמות על ייצור ז'קט 150 שקל בארץ תחשבי מה זה אומר. ואם את מייצרת בכמויות גדולות ההבדלים בעלויות נעשים הרבה יותר גדולים. אבל מקבלים איכות ושירות ששווים את המחיר וגם אפשרות לייצר בכמויות יותר קטנות, ותשומת לב גדולה.

"המעבר לייצור זול יותר במזרח, בא יחד עם גידול של רשתות ענק שנשלטות על ידי תאגידים, שמחפשים כל הזמן איך להוריד את מחירי הייצור על חשבון העובדים. אמנם הם רחוקים ושקופים, מעבר לים. אבל זה לא משנה את העובדה ששיטת האופנה המהירה הזו משכנעת את כולנו לקנות הרבה ובזול".

ובכל זאת, דיבורים לחוד ועסקים לחוד. "כל עוד אין פה יציבות אמיתית ואני לא יכול להכניס ב-100% של ביטחון מבקר איכות שלי לספקים בשטחים זה לא עולה לדיון", אומר גורם בכיר בתעשיית האופנה הישראלית. "אם היה אפשר היינו שוקלים את זה במגבלות העלויות ואז אולי הדברים היו נבדקים לגופו של עניין. אבל לא ניקח סיכון במקומות שאנחנו לא מסוגלים לעשות להם ביקורת מלאה או להיתקע בהם עם סחורה".

גם מי שעומד מאחורי המיזם לא מתיימר לצבוע את המציאות בוורוד. "אני לא מתעלם מהמורכבויות של ישראלי לנסוע לגדה ולהיפך. אני לא נאיבי", אומר שריר. "ועדיין, בין זה לבין לעלות על מטוס ולהגיע ל'עיר קטנה' בסין עם יומיים נסיעה יש לזה המון יתרונות, אל מול האתגרים האחרים של העברת סחורות בין ישראל לגדה שגם בהם אנחנו עוסקים".

דווקא בצד הפלסטיני נשמעים קולות אופטימיים: "אני חושב שבאזור בית לחם וג'נין, כל הגדה המערבית עכשיו - כל ישראלי יכול לבוא בדרכי שלום", אומר סאוס. "הוא יכול להגיע לערים הגדולות, כמו רמאללה, ג'נין, טול כרם, חברון, בית לחם - אין עם זה בעיה. אפשר להגיע למתפרות שלנו, להתרשם מקרוב ולעבוד אחד עם השני, פנים מול פנים. אני לא מדבר על עזה, עזה זה משהו אחר".

"אם לאנשים בשטחים יהיה כסף ואוכל אז הם לא יהיו שאהידים. מבחינת עסק יש לנו גם אחריות כלפי הסביבה שממנה הוא מתפרנס ולכן אני חושבת שזה נכון לייצר פה ולא רחוק". בצד הפלסטיני מדובר בעניין מורכב לא פחות. "נתחיל מהמשפחה שלי", אומר גורם בכיר בענף הפרטי. "אשתי ובני מתנגדים למה שאני עושה, וזו רק ההתחלה. הם חושבים שאני עוזר להאריך את הכיבוש. עבורם, כל סוג של נורמליזציה, כל שת"פ עם ישראל, לא צריך להתקיים עד ההכרה במדינת פלסטין".

כמו בכל קונפליקט, הסוגיה הפוליטית, העסקית והביטחונית לא חפה משיקולים מוסריים ואידיאולוגיים. "יש לנו שני עמים, שמתגוררים אחד ליד השני", אומר חאלד חיראווי. "אחד המשכורת שלו מעל 10,000 שקל ובהבדל של כמה קילומטרים זה צונח ל-1,200 או 1,500 שקל. אם ניתן להוא בצד הפלסטיני לחיות כמו שצריך הוא יחשוב איך לפרנס את הילדים שלו והמשפחה שלו וימשיך הלאה".

להבי מוסיפה: "הסינים לא רעבים לעבודה אבל אנשי חברון כן. אני בעד ליצור עבודה משותפת כדי ליצור קשרים משותפים ולתת להם להתפרנס בכבוד. היחסים עם ירדן לא מדהימים אבל יש קשרי מסחר וזה כן מכתיב אמירה שיש מה להפסיד.

"קשרים אנושיים מאוד משנים את האווירה ויכולים גם להשפיע בסופו של דבר על הפוליטיקה. הם אנשים כמונו ואין להם אפשרויות פרנסה אינסופיות, אז את הקצת אוויר שניתן לאפשר להם לחיות ולהתפרנס בכבוד - למה לא לתת?"