מה הקשר בין הומור לבין דחפים מיניים ואלימים?

כשבוע לפני מותו, סיפר יורם קניוק ז"ל בדיחה על המוות המתקרב: שני חייטים הולכים בסוואנה באפריקה. לפתע אריה טורף אחד מהם. זועק חברו אל תוך הלוע: "תגיד, זה כואב?" והנטרף עונה: "רק כשצוחקים". מדוע הסיפור הזה מצחיק, אם הוא מצחיק בכלל? את מי יצחיק? האם יש להבין את הקשרו - עובדת מותו הקרב של קניוק בזמן שבו סיפר אותו - כדי להשתעשע ממנו? מדוע מדובר בחייטים? האם נחש פיתון היה עושה את העבודה כמו אריה?

הומור הוא אולי הנעלם הגדול ביותר של חקר המוח. רבים חקרו וניתחו אותו, אבל אף אחד מהם לא הצליח להפיק מכך משוואה לכתיבת בדיחה טובה. הומור הוא גם כלי חברתי מרתק, בעל סגולות מלהיבות לבניית מארגים חברתיים - ולהריסתם.

החלק העצוב בחקר ההומור הוא שזה לא מצחיק. לכן משהו בו מרגיש לא נכון - לו היינו מפצחים את סוד ההומור, האם לא היה אמור להיות בכך קורטוב של שעשוע? ובכן, לא. חקר הומור הוא לא בהכרח עניין מצחיק, כפי שחקר הים אינו עניין רטוב, אבל אנחנו מקווים שזה לפחות מעניין.

הומור בריא

הקשר הברור ביותר בין הומור לבין המוח מתגלה כשהאדם חולה. כשבוחנים מהו המגוון העצום של המחלות שיכולות להשפיע על ההומור, קל לראות עד כמה תופעת ההומור מורכבת. כך למשל, פגיעות מוח שמחבלות בתפקוד של האונה הימנית הקדמית של המוח - האחראית על תהליכי חשיבה מורכבים - עלולות לחסל את היכולת להעריך הומור ולהבינו. זאת, משום שהאזור הזה של המוח אחראי ליצור הקשרים תרבותיים, נרטיביים, לברור בין זיכרונות - חשיבה שדרושה לעיבוד של הומור, בעיקר מילולי.

ואולם לפעמים גידול באזור זה של המוח דווקא יוביל לפרצי צחוק בלתי צפויים ובלתי נשלטים. נראה כי מערכת הצחוק "נחטפה" על ידי הגידול, והיא מופעלת בלי בקרה, במקום על ידי אוסף של הקשרים מוחיים מורכבים. כמו כן, לעתים פגיעה מינימלית או גידול באזור הזה יובילו אנשים לספר בדיחות תמוהות ובלתי מובנות, שמצחיקות רק אותם. נראה כי במקרה הזה, נוצרים באופן ביולוגי לחלוטין קשרים מוחיים רנדומליים, שנחווים כבעלי משמעות משעשעת לבעלי אותו המוח, אך בציבור הרחב אין להם משמעות כלל.

גם האלכוהול בצריכה מוגברת גורם לנזק מוחי, ואלכוהוליסטים לא מבינים בדיחות באותה הצורה כמו אנשים שאינם אלכוהוליסטים. האלכוהוליסטים לוקים באופן כללי ביכולת שלהם לקרוא רגשות של אחרים. הם מזהים נכון רגשות של שמחה וגועל, אך מתקשים בזיהוי רגשות ככעס, פחד ועצב. הם פחות קשובים כשאחרים מסביבם כאובים, ולעתים מפרשים את כאבם כשעשוע. לפעמים להיפך - הם מזהים כעס במקום שאינו קיים. כך כנראה מתפתחות קטטות ברים רבות.

נוסף על הפער בפענוח רגשת, יש להם גם כשל בלדמיין רגשות של אחרים בסיטואציה מסוימת, וכן יש להם הפרעה כוללת בעיבוד קוגניטיבי. מכיוון שהומור, בעיקר מילולי, דורש את שלוש היכולות הללו: עיבוד מידע מורכב, דמיון של סיטואציה ושל הרגשות שהיא אמורה לעורר ברוב הציבור וכן הבנה של רגשות האדם מולך - כלומר הבנה כי בכוונתו לספר בדיחה, הרי שהאלכוהוליסטים אבודים במישור הזה. אוטיסטים מתקשים עם הומור הקשור בדו-משמעות מכוונת של מילה.

נמצא כי גם כאשר הם מבינים בסופו של דבר את הבדיחה המבוססת על מילה דו-משמעית, העיבוד שלה במוח נעשה במקום אחר מאשר אצל אנשים שאינם אוטיסטים. אבל זה לא אומר שלאוטיסטים אין הומור; להיפך, הרשת שופעת אתרי "הומור לאוטיסטים", שבהם אנשי הספקטרום משעשעים מאוד האחד את השני. הומור עלול להיפגע מכל מחלה שיש בה רכיב של נזק מוחי. חולי דיכאון דווקא מבינים הומור היטב.

אם הם מצליחים לצחוק, יש לכך השפעות טובות על רמות החשש והחרדה שלהם, וכן זה מפחית את הנטייה שלהם להתאבד. ומה לגבי המידה שבה דיכאוניים מצחיקים? מחקרים מצאו כי דיכאוניים רואים את העולם בצורה אמיתית יותר מאשר חבריהם בעלי מצב הרוח הסביר. כמו כן, ייתכן ודיכאוניים י תאמצו במיוחד למצוא הומור בעולם, כי זה אחד הדברים היחידים שעדיין גורמים להם להרגיש טוב. השילוב בין ראייה מפוקחת של המציאות למוטיבציה גבוהה להתבדח עשוי בהחלט להיות כר פורה ללא מעט בדיחות טובות.

גיחי גיחי

מה הקשר בין הומור לבין דחפים מיניים ואלימים? החוקר פרופ' סם שוסטר מאוניברסיטת ניוקאסל שבאנגליה בדק זאת באמצעות כלי מחקר לא שגרתי: חד אופן. שוסטר החל לרכוב על חד-אופן כתחביב, אך עם הזמן ראה כי הכלי מלמד אותו לא מעט על האנושות לגווניה. אנשים רבים בהו בו, היו שנופפו אליו לשלום וחייכו, והיו שקראו אליו קריאות מבדרות בעיני עצמם ("איבדת גלגל?", הרעיפו רוב הבריטים חדי האבחנה, לא מעלים בדעתם שהרוכב כבר שמע הערה זו אלפי פעמים).

עם הזמן, שוסטר שם לב לדפוס מעניין בהערות. כשאסף וניתח בכלים מחקריים 400 הערות כאלה, ראה כי לא טעה: נשים בדרך כלל קראו קריאות עידוד, או קריאות אזהרה. לעומת זאת, 75% מההערות של הגברים הן קריאות הומוריסטיות בעלות ממד תוקפני. כדי להפוך זאת למחקר אקדמי הוא אסף מידע מעשרות רוכבי חד אופן בכמה יבשות, וביקש גם מחוקרים בלתי תלויים לנתח את ההערות שנאספו.

או אז התגלה דפוס מעניין נוסף. התברר כי עד גיל 11 לערך, בנים ובנות מגיבים באותה הצורה: באמפתיה. לאחר מכן הבנים מתחילים לנקוט מה שניתן לקרוא לו בסלחנות "הומור פיזי": הם מנסים לגרום לרוכב החד אופן ליפול, וחושבים שזה משעשע נורא. בגיל הנעורים והבגרות המינית ההומור נהפך מילולי אבל אגרסיבי, אך כשהגברים נהפכים קשישים, התגובות שלהם מתמתנות והם שבים להעיר הערות נעימות, כמו שמעירות הנשים.

שוסטר, שהוא גם רופא, שם לב מיד כי השינוי בהתנהגות הבנים תואם את השינוי ההורמונלי שהם עוברים במעגל חייהם. הוא הניח כי כמויות הורמון הטסטוסטרון הן שאחראיות על הווריאציה בתגובה, ומתוך זה הסיק מסקנה מרחיקת לכת עוד יותר: הומור, כל כולו, הוא שיטה מודרנית לעידון ועיבוד דחפים גבריים, תוקפניים ומיניים. אין ספק שהאיש נסע קצת רחוק על גבי חד-מחקר, אך הנה עוד נתון שיכול לתמוך במסקנתו.

מחקר שנערך בקהילה של שחקני הוקי בגיל הנעורים, הראה כי האלימות במשחקי ההוקי עולה בתקופות שבהן התחרות על בנות נחוויית כחריפה ביותר, ואולם כששחקנים צריכים לשחק יחד, האגרסיביות משנה פניה ונהפכת הומור. ייתכן, אם כך, כי החברה האנושית למדה לתעל את התחרות בין הגברים ממקום אלים למקום של משחק פיזי ומאוחר יותר למשחק מילולי, שמאפשר תחרות תוך שימור הקולגיאליות והמארג החברתי.

ומה אצל נשים? מחקרים מוצאים כי נשים מפיקות בדיחות מצחיקות לא פחות מאלה של גברים, אבל נוטות לחשוב שגברים מצחיקים יותר. בה בעת שנשים נמשכות לגברים מצחיקים, גברים נמשיך יותר לנשים צחקניות. והנה נקודה מעניינת: אותו הומור אגרסיבי שהוא לכאורה תיעול של הגבריות - בסופו של דבר דווקא לא מושך נשים. אלה דווקא נרתעות במקרים שבהם גברים צוחקים על מישהו אחר. במישור לא מודע, גברים כנראה מבינים זאת, כי הומור אגרסיבי על חשבון צד שלישי נפוץ בחברות של גברים, וכמעט ונעלם בחדר שבו נמצאים גברים ונשים יחד. איזה הומור הוא המושך ביותר את הנשים? דווקא הומור על חשבון עצמך, כך על פי המחקר.

אמור לי מהו צחוקך

המחקר הבא כבר חירב את מצב רוחם של כמה מן הקוראים אותו. אנחנו מצטערים ומזהירים מראש. על פי ממצאיו, אנשים מצחיקים פחות מכפי שנדמה להם. ככל שביטחונכם העצמי הכללי גבוה יותר, כך סביר יותר שאתם טועים לגבי מידת יכולתכם להצחיק.

"לא משנה כמה בדיחה תפלה, אנשים ירגישו צורך לצחקק קלות. זאת, בגלל הנטייה הטבעית של מרבית בני האדם להימנע מחלק לאחרים פידבק שלילי ברוב הסיטואציות", אומרת החוקרת ד"ר ג'ויס אהלינגר מאוניברסיטת פלורידה.

כל בני האדם צוחקים בשני סוגי צחוק: צחוק עמוק מהבטן, שבדרך כלל מבטא הנאה אמיתית; וצחוק מהגרון, שהוא מאולץ יותר, ובדרך כלל הינו בעל פונקציה חברתית - לאותת שהבנו שמשהו היה אמור להצחיק אותנו, שהבנו מדוע הוא מצחיק, אבל הבדיחה לא באמת נגעה בנו. מבוגרים צוחקים כ-50% מהזמן צחוק חברתי וכ-50% מהזמן בצחוק מן הבטן. ילדים צוחקים באמת רוב הזמן - הם לא למדו עדיין את משמעותו של הצחוק החברתי. אוטיסטים כמעט ואינם צוחקים צחוק חברתי לעולם - משמעותו זרה להם.

אהלינגר ביקשה מהנבדקים לספר בדיחה בחדר מלא זרים. אחר כך התבקשו הזרים לדרג את הבדיחות, ולא כולן דורגו כמצחיקות במיוחד. ואולם כמעט כל הנבדקים דיווחו כי הצליחו לשעשע את הקהל - עובדה שכולם צחקו. נכון, אמנם איש לא התגלגל מצחוק על הרצפה, אבל גם לא השתררה דממה. אם כך, ודאי היה ערך כלשהו?

וכאן מגיע הפרדוקס. הרי אותם אנשים מצחיקים-בעיני-עצמם יודעים טוב מאוד, שלו הם היו נתקלים בבדיחה לא מצחיקה, ככל הנראה היו פולטים צחקוק מנומס משל עצמם. אם כך - כיצד אנחנו מפספסים בשיטתיות את הנימוס הזה אצל אחרים?

זה כנראה מנגנון הגנה מובנה, המתקיים גם בנסיבות אחרות, שמאפשר לרוב בני האדם לסנן המון מידע שלילי לגבי עצמם, כך שלא יגיע אל תודעתם. ייתכן, אגב, שבישראל הפערים הללו פחות עמוקים, שכן הישראלים ידועים בישירות ובכנות שלהם. ואולם עם הזמן אנחנו לומדים התנהלות חברתית מהמדינות המשפיעות עלינו ממערב, ומאבדים את הדוגריות האופיינית.

"טוב להיות מנומס, אבל השילוב בין ההימנעות מביקורת לחוסר היכולת של אנשים להבחין בביקורת גם כשזו קיימת, עלול ליצור ביטחון יתר בעיקר בקרב אנשים שביטחונם העצמי גבוה ממילא. כך נוצרת חברה בריאה נפשית, אך יש בכך גם סיכון - בעלי מקצוע כרופאים, עורכי דין ואנשי פיננסים מקבלים החלטות ללא גידור סיכון. כמו כן, אנשים שבטוחים מדי בכל פן של עצמם, מאבדים את ההזדמנות ללמוד", אומרת אהלינגר.

אז מה עושים? ככל הנראה לא מתחילים לפקפק בכל ביקורת חיובית שמקבלים, אומרת אהלינגר. אם יש לנו מנגנון הגנה חזק כזה, אז כנראה שיש בו צורך. עם זאת, פתיחות ללמוד ולהשתפר אף פעם לא הזיקה לאיש.

לצחוק בפה מלא

הצחוק יפה לבריאות. הוא מעלה את סף הכאב, וכאמור עוזר לצאת מדיכאון, מוריד את רמתם של הורמונים הקשורים בלחץ ומשפר את רמות לחץ הדם. הוא גם מעלה את רמות הכולסטורול הטוב (HDL). התקף צחוק רציני שנמשכך כמה דקות ברצף שורף 50 קלוריות בקירוב. תוך כדי צחוק אנחנו נושמים עמוק יותר, וכך משפרים את צריכת החמצן של הגוף. אנחנו גם מותחים את שרירי בית החזה ומאמנים את שרירי הפנים.

לצחוק יש כנראה השפעה מיטיבה גם על מערכת החיסון - מחקרים מראים כי הצחוק הפחית את פעילותה במקרים שבהם הייתה פעילה מידי, אבל שיפר את ספירת התאים הלבנים במקרים שבהם היה מחסור. נראה, אם כך, כי הצחוק פועל בגוף בצורה די דומה לפעילות גופנית. ואולם נוסיף כאן גם כמה אזהרות. האחת היא כי מחקר שפורסם באחרונה הראה כי הצחוק עלול להפוך אותנו לרעבים יותר. אמנם המחקר לא בדק אם כתוצאה מכך חלה עלייה במשקל אצל הצוחקים, ואולם זו אפשרות שיש להביא בחשבון. מתברר שכשאנחנו צוחקים, חל שינוי בתמהיל הורמוני הרעב שלנו (הורמון בשם גרלין עולה והורמון בשם לפטין יורד) - ממש כמו שקורה בפעילות גופנית, אבל בלי לשרוף את אותה כמות של קלוריות.

החוקר ד"ר לי ברק מאוניברסיטת לומה לינדה בקליפורניה מציין כי אפשר להשתמש בידע הזה כדי לשפר את התיאבון אצל חולים חסרי תיאבון שהם חלשים מכדי לבצע פעילות גופנית. אבל מה עם הבריאים והשמנמנים? הייתכן שהצחוק פוגע במאמציהם לרזות? האם יש אמת בסטראוטיפ העבר שכבר כמעט חלף מן העולם, של האיש השמן הצחקן לעומת חברו הרזה והקפוץ רגשית?

עוד מתברר, כי בה בעת שאנשים שצוחקים הרבה גם חיים לאורך זמן, הרי שאנשים שמצחיקים, לעתים מתים צעירים יותר. מחקר שנערך ב-1992 הראה כי אנשים שעוסקים בבידור כתחביב אינם חיים יותר מאשר חבריהם שאינם מבדרים, ואנשים שעוסקים במקצוע הזה לפרנסתם, אף חיים פחות. זאת, גם בהשוואה לאנשים אחרים המתפרנסים מאמנות - כך שסגנון החיים הדחוק של האמן הוא לא ההסבר היחיד לתופעה. מאז לא נערכו מחקרים רבים נוספים בכיוון הזה, אולי מכיוון שהחוקרים חוששים לייאש את מי שמצחיק אותם.