לשנות את השיטה

בשבוע שעבר פרסם יו"ר ישראל ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן, הודעה בנוגע להצעת חוק המשילות שהגיש חבר סיעתו, ח"כ דוד רותם.

נוכח הביקורת הציבורית על ההצעה המקורית, המבקשת לעקר את מנגנון הצעת האי-אמון בכנסת מכל שמץ של תכלית אופרטיבית, החליט ליברמן לעדן את ההצעה ולאפשר לסיעות האופוזיציה לעשות שימוש בכלי הפרלמנטרי הוותיק. כאילו שאלה הן באמת בעיות המשילות בפוליטיקה הישראלית. הסדרת מספר הפעמים שיהיה מותר לסיעות האופוזיציה להגיש הצעות אי-אמון, כפתרון לבעיית המשילות, משולה להדבקת פלסטר על גידול סרטני.

מה בכל זאת עשוי לרמז על הבעיות האמיתיות של השיטה הפוליטית הישראלית? השרים יאיר לפיד (יש עתיד) ונפתלי בנט (הבית היהודי) החלו את הקדנציה כ"אחים" המסמלים מעין פוליטיקה חדשה.

בד-בבד עם התקררות היחסים, הולכים ונפערים פערים אידיאולוגיים בין הסיעות, שהחיבור ביניהן עסק יותר בכימיה האישית של המנהיגים מאשר בשיתוף רעיוני בתחומי הליבה של הממשלה.

את המחלוקות אפשר לראות גם בין הסיעות וגם בתוכן: בשבוע שבו השתתפה חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה (יש עתיד) במפגש השדולה למען ארץ ישראל בכנסת, הביע יו"ר סיעתה, ח"כ עפר שלח, שאט-נפש מהכיבוש הישראלי המשחית, הנמשך בשטחי יהודה ושומרון.

"יש עתיד" אינה הסיעה היחידה שבה יושבים יחד פוליטיקאים המייצגים עמדות הרחוקות זו מזו שנות אור פוליטיות. כדי להבין כיצד מתקיים מצב כזה, יש לבחון את האופן שבו מתגבשות הרשימות המתמודדות לכנסת.

בקווים כלליים, קיימים 3 מודלים של מפלגות מבחינת אופן הרכבתן: מפלגות דמוקרטיות שבהן מתקיימים פריימריז לקביעת הרשימה, בין אם בקרב כלל חברי המפלגה או בקרב חברי גוף בוחר כלשהו; מפלגות דתיות המנוהלות על-ידי סמכות דתית, המכתיבה את ההרכב הפרסונלי ואת המהלכים; ומפלגות "כוכבים" שבהן בוחר המייסד או המנהיג הכריזמטי את חברי מפלגתו, תוך שהוא משמר בידיו כוח מוחלט.

אף אחד מהמודלים איננו מושלם כמובן. "קדימה" של הקדנציות הקודמות, שהייתה הגדולה בסיעות הכנסת, אף שהתקיימו בה הליכי בחירה, הייתה למעשה מפלגת "כוכבים" שחבריה שובצו בה במקור על-פי טעמו של מייסדה, אריאל שרון. משום כך הייתה התפוררותה המאוחרת כמעט בלתי נמנעת.

מי שמושיב בכפיפה אחת אנשים שאין ביניהם דבק אידיאולוגי, ומה שמחבר ביניהם הוא שכל אחד מהם נחשב לאטרקטיבי עבור פלח אחר מהציבור הישראלי, צריך להבין כי בסופו של דבר, הצורך להתמודד עם התפתחויות מדיניות ופוליטיות ידגיש את הפערים, ויוליך את הצדדים להתרחקות ולפיצול.

מפלגות "סופרסטארים" כאלה נידונות אפוא לפיצול, להתפוררות ולשקיעה, כמעט בוודאות. כך קרה עם "צומת" של רפאל איתן, "קדימה" של שרון-אולמרט-לבני, וכך אולי בהמשך גם עם "יש עתיד" של יאיר לפיד ו"התנועה" של לבני.

מיאוס ציבורי מהתככים ומהלכלוך

חלק מההבטחה ל"פוליטיקה חדשה", שליוותה את מערכת בחירות האחרונה, התבססה על המיאוס הציבורי מהתככים ומהלכלוך שאפיינו את הפוליטיקה "הישנה". הפריימריז במפלגות הגדולות נתפסים כאבן שואבת לשחיתות, החל מהצורך של המועמדים לאסוף תרומות לצורך ההתמודדות וכלה בדילים של תן-וקח בין קבלני הקולות לבין המתמודדים הנתונים לחסדיהם.

אולם לצד המיאוס מהמנגנונים המפלגתיים העבשים, נודה כי יש משהו נכון בהתגבשות האידיאולוגית האיטית, המתרחשת בין אנשים שחרשו יחד במשך שנים את משעולי המנגנונים המפלגתיים.

פוליטיקאים שחרשו יחד את סניפי המפלגה במשך שנים, התמודדו על מקום בנשיאות הוועידה, במזכירות או במרכז, וניהלו חוגי-בית בגרון ניחר בחירות אחר בחירות, סיתתו להם ברבות השנים דרך אידיאולוגית משותפת. הם לא יעופו לכל רוח במשב הראשון של התמודדות עם סוגיות במחלוקת: בנייה בשטחים, חידוש המשא-ומתן המדיני, שוויון בנטל הגיוס, שלטון החוק, מדיניות רווחה או תפיסת עולם חברתית כבסיס לבניית תקציב המדינה.

אין בדברים הללו קריאה להרחבת מנגנוני הפריימריז, שהכניסו לכנסת כמה מחברי הכנסת הגרועים והמביכים בתולדותיה, אלא ליצירת שיטה יעילה יותר להצבת מועמדים שיש ביניהם יותר מאשר חיבור רופף ושטחי. זה גם המפתח להבנת התנהלות הממשלה הנוכחית נוכח שלל אתגריה, בין אם תבחר בצעדים נועזים שיאיימו על שלמותה, ובין אם תבחר בשיתוק.