עשן מהמפלט

בספר "הנסיך", שהפך ברבות השנים למדריך חובה לאנשי ממשל באשר הם, כתב ניקולו מקיאוולי: "אנשים הם כה רפי שכל, וכה טרודים בצרכים המיידיים שלהם, עד שאיש תככים תמיד ימצא ביניהם רבים, שיסכימו ללכת שולל". או בתרגום חופשי לעברית בת זמננו, "פראיירים רק מתחלפים".

כ-500 שנה חלפו מאז כתב מקיאוולי את ספרו, אבל מי שיפקח את עיניו ויבחן את התנהלות הממשל בישראל בימים אלה, יגיע למסקנה שלא הרבה השתנה מאז במסדרונות השלטון. הממשל נאלץ להתמודד כיום עם כלכלה עולמית עתירת סיכון ועם משק שנמצא על סף תהום על רקע גירעון חסר תקדים, ועם עיוותים כלכליים קשים, שאף אחד לא מקבל עליהם אחריות. כל זה על רקע האש החברתית שמלבים ערוצי מידע עוקפי-שלטון נוסח פייסבוק.

מבחינת הממשל מדובר, ללא ספק, באיום קיומי. לא, חלילה, איום על קיומה של המדינה (וגם אם כן, זו לא הנקודה) אלא איום על הקיום הנוח של מנעמי שלטון, שממומנים מהקופה הממשלתית. אז מה עושים? מפזרים מסך עשן, וזורקים להמונים אויבים תאגידיים, שימשכו אליהם את זעם ההמונים בשעה שהמדינה מגדילה את החליבה.

מס רכב ברוטאלי

ניקח למשל את מחירי הרכב בישראל. אין טעם לנקוט לשון דיפלומטית וגם לא ללבוש כסיות של משי: מדובר באחד ממקרי גזל המס הממשלתיים הבוטים, המתמשכים והמעוותים ביותר, שקיימים כיום בכלכלה מערבית מודרנית כלשהי. כל התירוצים לא יכולים להצדיק את העובדה, שמוצר צריכה המוני, חיוני ושימושי, שנמכר לצרכן בארצות הברית ב-70 אלף שקל - אחרי רווח של היצרן ושל כל החוליות בשרשרת הערך - עולה בישראל כפול מכך.

זה נכון לגבי כל מקום בעולם וזה נכון שבעתיים לגבי מקום כמו ישראל, שבו יום וחצי בשבוע - בדיוק אותם יום וחצי שבהם מתרכזת תרבות הפנאי - התחבורה הציבורית ההמונית משותקת, ושבו המציאות הביטחונית הופכת את הרכב הפרטי לאלטרנטיבה התחבורתית היחידה שיכולה לנסוך ביטחון.

מילא, אם מדינת ישראל הייתה ממסה רק את הבעלות על רכב ולא את השימוש בו. אבל לצד מסי הרכישה הכבדים (מס קנייה, מכס, מע"מ, אגרות) מטילה המדינה גם "מס שימוש", כלומר מס על הדלק, שנמצא בצמרת העולמית מבחינת גובהו. בשורה התחתונה, 30 מיליארד שקל זורמים מכיסם של האזרחים בשנה עבור הפריבילגיה של בעלות על רכב והשימוש בו.

אז מה עושה ממשל מפוקח לנוכח מצב כלכלי עגום - שהוא פרי ידיו לתפארת - שמצריך להמשיך ולהעלות את המסים על רכב עד לדרגה שבה גם האזרח הקטן עלול להתעורר מהתרדמת? מפנה את האצבע המאשימה אל כל שאר השחקנים בשרשרת הערך - היבואנים, ספקי החלפים, המוסכים וחברות הביטוח. בקיצור, כל אלה שמרוויחים רווחי יתר בגלל ניפוח הערך חסר הפרופורציה של הרכב הפרטי, שיצרה המדינה במו ידיה.

רשות המסים: היבואנים אשמים

בשבוע שעבר שוחחנו עם גורם בכיר ברשות המסים לגבי ההשלכות של עדכון המס הירוק המתקרב. נזכיר שב-1 באוגוסט יפחתו הטבות המס "הירוק" על רכב חדש והמשמעות הישירה היא עלייה לא מבוטלת במס הקנייה האפקטיבי המוטל על כלי רכב בארץ, שיביא לעליית מחירי הרכב לצרכן בחלק מהדגמים לרמה חסרת תקדים.

כשבדקנו את השינוי הצפוי במחירי כל דגמי הרכב שנמכרים בישראל, בהתאם לנוסחת הזיהום החדשה של האוצר, גילינו שהפחתת הטבת המס - וההתייקרות הצפויה לצרכן - עתידה להקיף 95% מדגמי הרכב החדש, שנמכרים בישראל בטווח המחיר של 200 אלף שקל ומטה. את עיקר המכה - עד כ-3,500 שקל - יספגו המכוניות המשפחתיות הנפוצות ביותר. החישובים שלנו מעלים שהצעד הזה יזרים למדינה מכיסם של רוכשי הרכב עוד כ-600-700 מיליון שקל בשנה, כולל הכנסות ממע"מ - במקום 400 מיליון "בלבד" כפי שהמהלך היה אמור להזרים במקור.

אבל לרשות המסים אין ספק מי אשם במצב: יבואני הרכב, שלא מעבירים את מלוא הטבת המס הירוק ללקוחות הפרטיים אלא משלשלים חלק ממנה לכיסם. לטענת הרשות, הם גם לא מעבירים כיום ללקוחות את ההוזלה הפוטנציאלית, שנובעות משערי המטבע הנוחים.

קרוב לוודאי שכל הטענות הללו נכונות - לאוצר יש נגישות יותר טובה משלנו לנתונים החסויים - אבל אסור לשכוח שמי שיצר את השיטה הקלוקלת היא מדיניות מס הרכב של האוצר. רשות המסים היא זו שהחליטה ב-2009 שהטבת "המס הירוק" תתבצע בצורה של התחשבנות סמויה מהציבור בין האוצר ליבואני הרכב, ולא בצורה של זיכוי מס ישיר ללקוח בעת רכישת הרכב כפי שמקובל במקומות רבים ומתוקנים בעולם. למה? מטעמי נוחות טכנית וביורוקרטית.

מס הקנייה האגרסיבי המוטל על רכב חדש בישראל הוא גם זה שהפך את מחירי הרכב לרגישים בצורה קיצונית לשערי המטבע. ברשות המסים יודעים היטב ששערי המטבע הם מטוטלת עצבנית שנעה לשני הכיוונים. היחלשות השקל הביאה בעבר הלא רחוק הביא למקרים של רווחיות אפסית ביבוא של חלק מכלי הרכב לישראל (יפנים למשל) וכיום היא מביאה למצב של רווחי יתר. מחר המצב עלול שוב להתהפך. אבל אם על רכב חדש היה מוטל בישראל מס בשיעור מתקבל על הדעת, הרגישות לשערי המטבע לא הייתה כה גדולה.

עוד דוגמה בולטת לציניות שטמונה במיסוי הרכב הישראלי היא "מס רכבי היוקרה החדש", שייכנס לתוקף בקרוב. הרעיון הוא שכל רכב שמחירו חוצה את סף ה-300 אלף שקל ייענש בתוספת מס שתעלה במדורג את מס הקנייה עליו מכ-83% כיום לאזור ה-90% והלאה.

לכאורה מדובר בצעד נוסח "דופקים גם את העשירים". אבל האם אף אחד לא עוצר לחשוב איך קרה שרכב "יוקרה", שעולה לצרכן האמריקני 40 אלף דולר (כ-150 אלף שקל), הגיע בישראל למחיר לצרכן של 300 אלף שקל ומעלה? במילים אחרות, המדינה ניפחה במסים את הערך האמיתי של אותו רכב בכמעט 150 אלף שקל מסים ועכשיו מענישה את רוכשי אותו רכב במס נוסף כיוון שהוא כל כך יקר. את כל זה היא עוטפת בעטיפה של "צעד חברתי-שוויוני". ציניות זו מילה עדינה מדי.

בדרך לוועדת הכלכלה

הקולות הבוקעים מרשות המסים מצטרפים למקהלה האנטי-תאגידית שעולה כיום ממשרד התחבורה וביחד הם יוצרים רקע נוח להעברת "חוק רישוי הרכב" החדש שמתקרב אל שולחנה של הכנסת - חוק שעתיד להעניק לשר התחבורה סמכויות אישיות חסרות תקדים לבחישה ולניווט שוק הרכב.

אבל למרבה צערם של המשרד והשר העומד בראשו, רכב פרטי הוא לא טלפון סלולרי וגם לא דירה. לא כשלים תחרותיים דרמטיים הם המקור לניפוח הערך ולעיוותים הקשים, שהופכים את הרכב החדש בישראל ממוצר צריכה למוצר מותרות, אלא החמדנות וההתמכרות של מדינת ישראל למסי רכב ומסים נלווים.

האם מישהו יעז להגיד את זה בגלוי בוועדת הכלכלה? האם יקום שם איש ממשל ישר ויכריז "די עם התירוצים ועם הסיפורים. צריך למצוא אלטרנטיבות למיסוי הרכב ההזוי הזה"? האם מישהו באמת יעז להתנתק מקרן השפע ולספר את האמת לציבור? נו באמת. אם זה לא היה עצוב, היינו אומרים "הצחקתם אותנו".

 הטבות מס