תפעילו את המיזוג

‎‎הפחד הקמאי החדש שמקפידים להטמיע בנו בשנים האחרונות עוסק ב"הפיכתנו" ליוון. עלינו לבלוע גלולות מרות ולהדק חגורה כמצוות הממשלה, על מנת שמצבנו לא ידרדר חלילה אל אשפתות אתונה.

אך הנה, יוון המפחידה הפכה למקור השראה למנהיגינו דווקא בעניין אחד - רשות השידור. הרעיון להיפטר מהשידור הציבורי אינו חדש, אך ההודעה על סגירתה המיידית ופתיחתה מחדש של רשת ‏ERT‏ היוונית במתכונת מצומצמת, קידמה (במודע או לא) בצעד אחד קדימה את האפשרות הישראלית למהלך דומה.

‏עד כמה שהרעיון הזה נשמע קוסם לרבים, צריך להבין את המשמעות האמיתית של סגירת רשות השידור והפעלתה מחדש, ואולי כך גם למצוא פתרון אמתי לעתידה.

מעמדה של רשות השידור הישראלית הוא מעמד של "תאגיד סטטוטורי". כל מהותה וקיומה מקורם בכוח החוק. חוק רשות השידור, שנחקק בשנת 1965, קובע כל דבר ברשות - החל מהמבנה הבעייתי, דרך מטרותיה ועד לתהליכי העבודה בתוכה.

‏אם רוצים לסגור, לפטר, לכבות ויאסו - יש צורך בהליך חקיקה מאסיבי שבמהלכו יתכננו ויבנו מחדש את הרשות המשופרת. מהלך כזה לוקח חודשים ארוכים על הנייר, ובפועל עשוי לקחת שנים עם נפילת ממשלות וקימתן של אחרות.

לא אחת נוטים במצבים כאלה למנות ועדת בדיקה שעבודתה קודמת לניסוח החוק. שר שמבקש לראות עוד בימיו במשרד את החוק החדש - ובמיוחד שר כזה שהשמועות מדברות על מינויו לתפקיד בכיר מעבר לים בקרוב - לא ילך בדרך זו.

‏יש פתרון חקיקתי מהיר יותר. באמצעות תיקון חקיקה מינורי, הכרוך בשינוי מילים וסעיפים נקודתיים, אפשר לשנות לחלוטין את ייעודה של רשות השידור מבלי לסגור אותה.

כך למשל, אפשר בתיקון חקיקה שכזה לקבוע כי הרשות לא תהיה יותר גוף מפיק אלא גוף משדר בלבד, כשמאות מיליוני השקלים שבו יצאו לשוק ההפקה שישדר תכנים בעלי אמות-מידה וחשיבות ציבוריים. ההפקה הציבורית תעבור למיקור חוץ, והדבר לא יצריך מאמץ רחב מדי בניסוח החוק שייפרד מסעיפים רבים ומעלי אבק.

‏הרשות החדשה תורכב מקול ישראל ברדיו, ובטלוויזיה - מחטיבת חדשות וממנהלי תוכן שידאגו לניהול ההפקות החיצוניות. אפשר להרחיק לכת עוד יותר ולהחליט שאין יותר מקום לשידור ציבורי ליניארי ולבטל את ערוץ 1 - לקבוע שהשידור של הציבור יכול להיות ממומן על-ידי הציבור ולהישתל בתוך רצועות בערוצים קיימים או בתכני ‏VOD‏ בטלוויזיה או באינטרנט.

‏‎‎לייתר את המליאה

‏אולם בידי שר התקשורת, גלעד ארדן, יש פתרון חקיקתי מהיר עוד יותר. אתמול (א') עבר בוועדת השרים לחקיקה חוק מיזוג מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה.

החוק, שמאחד אל תוך רשות שתשב במשרד התקשורת את הפיקוח על השידורים המסחריים והרב-ערוציים, עשוי להיות ההזדמנות המושלמת להציל את רשות השידור. אחרי הכול, אחת הבעיות הגדולות של רשות השידור הוא הגוף המפקח עליה, שלא רק שלא עושה את עבודתו נאמנה, אלא אף היה במהלך השנים מקור לשחיתות ולאי סדרים.‏

חוק רשות השידור, כפי שהוא היום, קובע כי מליאת רשות השידור והוועד המנהל שמורכב מאנשיה, הוא גם הגוף המפקח וגם הגוף שקובע את לוח השידורים. שילוב בלתי הגיוני בעליל, בשל העובדה שאין בו את הערך הבסיסי הנדרש לגוף מסדיר, והוא הניתוק המוחלט.

מדוע שהרשות הרגולטורית המתהווה תחת חסותו של ארדן לא תכלול גם פיקוח על התוכן של רשות השידור ותייתר את מליאת הרשות? יחד עם ההחלטה שהרשות לא תפיק יותר, הציבור הישראלי יוכל לקבל לראשונה שידור שהמהות האמתית של מי שעוסקים בו הוא תוכן.

‏ניתוץ רשות השידור על הרצפה תוך ריקוד סירטאקי אולי גורר כותרות מוערכות, אבל הוא לא פרקטי. הפתרון לעתים פשוט הרבה יותר ממה שחושבים.