התחזית הקודרת אופטימית מדי

בשקט יחסי וללא הרבה כותרות נלוות, פרסם משרד האוצר בשבוע שעבר את התחזית הכלכלית לשנים 2013 ו-2014. לכאורה, מסמך טכני, מהסוג שלא אמור לעורר תשומת-לב, שכן הוא אינו מוסיף הרבה למה שכבר ידוע. אלא שמאחורי החזות של שגרה ידועה, ישנה מציאות עגומה ומורכבת, אשר מעוררת סימני שאלה לגבי יכולתה של המדיניות הכלכלית להתמודד עם המצוקה שבה נתון המשק הישראלי.

על-פי האוצר, הצמיחה תגיע לכ-3.8% השנה ול-3.3% בשנה הבאה. על-פי מאפייני המשק,עם גידול אוכלוסייה של כמעט 2% לשנה, צמיחה של 3% פירושה האטה, עם גידול אפסי בתעסוקה, וגביית מסים נמוכה. כשהצמיחה היא 2% אפשר לדבר על מיתון ועלייה באבטלה.

כיוון שמדובר בצמיחה של 3.3% ב-2014, המשמעות של הנחות האוצר היא שהמשק אכן יפעל בתנאי האטה בעתיד. אם כוללים בתחזית האוצר גם את השפעת תגליות הגז, תוספת של חצי אחוז לצמיחה ב-2014, הרי שהמשק, פרט למגזר הגז, ייכנס להאטה ממשית.

יודגש כי האוצר עשה מאמץ לשמור על קשר עם המציאות בקשר להנחות ששימשו לבניית התחזית. כך, למשל, הוא הניח כי הצריכה הפרטית והיצוא, שני המנועים האפשריים לגידול התוצר, יתרחבו ב-3% וב-4.7% בהתאמה. מספרים שמתבססים על התוצאות הצפויות של "גזירות התקציב" ושל המשבר הכלכלי באירופה.

ואף על-פי כן, ייתכן שהתחזית הקודרת תוכח בסוף כאופטימית מדי. הסיבה לכך היא, שהמדיניות עצמה עלולה ליצור דינמיקה שלילית אשר תחולל משבר כלכלי לאורך זמן, מפני שאין לאוצר התייחסות מפורטת לכוחות שאמורים להביא את המשק מהאטה לצמיחה. מה שמדאיג יותר הוא שאין גם התייחסות כזאת לשאלה היותר חשובה: כיצד מונעים שההאטה תידרדר למיתון. מה יקרה אם, למשל, הצרכנים יגיבו לצעדי הממשלה בהאטה נוספת בצריכה, ומה יקרה אם ההנחות לגבי קצב הצמיחה בעולם לא יתממשו.

מה שיש בהצהרות המדיניות של האוצר השנה הוא מעין "סיפור על מוסר", שלפיו השווקים הפיננסיים יגמלו למדיניות הכלכלית, בשל מידותיה הטובות, בהשקעות ובביקושים. אם מתאמצים אפשר לתת לאמונה הזו הסבר כלכלי שלפיו הירידה בגירעון תגרום לירידה בריבית לטווח ארוך ותעורר את אמון המשקיעים, דבר שיביא להאצת הפעילות. להסבר זה נוהגים להוסיף אמירות כמו שזו תהיה "צמיחה בריאה יותר", בלי שנבין מה הוא המנגנון הכלכלי שאמור לחולל את התהליך הזה.

אלא שמאחורי הסיפור המוסרי אין שום דבר ממשי. המדיניות התקציבית של האוצר מבוססת ברובה על מהלכים אשר ילחצו למטה את ההכנסה הפנויה של רוב העובדים. הרכב הקואליציה (הרעיוני) מונע אפשרות אחרת, בגלל חוסר הרצון והיכולת לבסס את המדיניות הפיסקלית על יסודות אחרים - של קיצוצים בסעיפים פוליטיים, כמו ההוצאה מעבר לקו הירוק, של בחינה אמיתית של מערכת המס על יחידים וחברות, ושל קיצוצים בביטחון. המשמעות עלולה להיות שהגידול בצריכה יהיה קטן מהצפוי, עם כל מה שזה אומר לגבי גידול התוצר.

כרית-הביטחון של צמיחת המשק

מה עושים במקרה שגולשים למיתון? באין תוכנית ממשית למניעת מצב זה, נותר לנו לקוות שמשהו ישתנה בתנאים החיצוניים, כפי שאירע ב-2003, כאשר עליית הביקוש מחו"ל הוציאה את ישראל מהמיתון. אלא ששינויים לא צפויים פועלים לשני הכיוונים. הצריכה הפרטית עלולה להתרחב פחות מהמתוכנן. הירידה החדה במדד אמון הצרכנים של "גלובס", 22 נקודות בחודש אחד, היא אינדיקציה למה שעלול להתרחש בגלל הלחץ המתמשך על ההכנסה הפנויה.

אם אכן יהיו התפתחויות לא צפויות, צריכים לשאול - האם לאוצר יש תוכנית-מגירה מה עושים במקרה שגולשים למיתון? מה עושים אם הצמיחה ב-2014 תהיה 2.5%, תוך נפילה חדה בגביית מסים. האם נידרש אז ל"קיצוצים נוספים" כדי למנוע את החרפת הגירעון, ומה הסכנה שניכנס למעגל-קסמים שידחוף אותנו למשבר ממשי?

המחיר שכלכלת ישראל אמורה לשלם עבור משאלות-הלב של הממשלה עלול להיות גדול מדי. כל זמן שניתן היה להתבסס על התרחבות הביקוש בחו"ל, ועל גידול מהיר בצריכה הפרטית, אפשר היה לנסח תוכניות של צנע פיסקאלי מהסוג שמשיק היום האוצר. היצוא והצריכה היו כרית-הביטחון של צמיחת המשק. אך זה אינו המצב היום, וכנראה, גם לא בעתיד הקרוב. הבעיה היא, שבאין חלופה ניתן להניח שבשנה הבאה נראה עוד מסמך שיבטיח לנו שאם נמשיך לספוג בשקט, בסוף, במועד לא ידוע, יהיה יותר טוב.