האיש ששירת את הצבא

מה מותר שמעון פרס משאר מנהיגים ישראלים? מה יש בו שגורם לראשי מדינות, לכוכבי זמר וקולנוע, לאנשי מדע, להעריץ אותו, להתאהב בו, לטוס שעות רבות למסיבת יום הולדת שלו? למה הוא? למה דווקא הוא? הרי היו לישראל נשיאים וראשי ממשלות לפניו ואחריו - ובכל זאת, לגבי רבים בעולם, נשאר פרס האדם שאותו הם מכבדים, שבו הם רואים את סמלה של ישראל. למה?

מחפש את האור

כי מגיע לו. פשוט כך. בפרפראזה על דברי צ'רצ'יל: "לעתים רחוקות חבו רבים כל-כך הרבה כל-כך לאדם אחד". רבים כל-כך - בעולם וגם בארץ. בעיקר בארץ. לעולם מביא פרס את התקווה. מנהיגים שהכירו אותו מקרוב מתארים אדם שתמיד חושב קדימה, על העתיד. אין ספק שהוא הצליח להדביק רבים בראיית העולם והחיים הזאת. והם באים לכאן בהזדמנויות שונות לומר תודה לאדם שלעולם אינו מתייאש, שבכל מצב, גם הקודר ביותר, מחפש את האור, את הזווית האחרת, את הפתח שדרכו אפשר להיטיב את המצב.

את פועלו העצום של פרס למדינה העריכו בעיקר אנשים ומנהיגים מחוץ לישראל. כאן הטיחו בו, בין השאר, שלא שירת בצבא. זו כמובן עובדה, מן הסוג המוכיח שעובדה אינה שם נרדף לאמת. בטח לא כל האמת.

מבחינה פורמלית פרס חויל מתישהו, אבל הוא לא שירת בצבא, כי דוד בן-גוריון לא הרשה לו. מתוך הכרה בכישרונותיו המיוחדים של פרס, רצה בן-גוריון שהוא יעסוק בנושאים חשובים הרבה יותר. הוא הפקיד אותו, בגיל צעיר מאוד, כאחראי על משרד הביטחון. סמנכ"ל, מנכ"ל, שר. הוא דרש שפרס לא ישרת בצבא - כדי שיוכל לשרת את הצבא.

יש חיים ללא הרתעה?

ההישגים הגדולים של פרס בוודאי אינם בתחום הפוליטי, גם לא בתחום המדיני. תהילתו בדברים שעשה לביטחון. כשפרס בא למשרד הביטחון, הצבא היה מצויד ברובים. בסיום התקופה היה לנו חיל אוויר משובח, תעשייה אווירית, תעשייה צבאית, כל מה שצבא זקוק לו כדי להגן על המדינה שזה עתה נולדה. אה, כן, הוא הביא לצבא, למדינה, דבר נוסף, חשוב מכל: הכורים הגרעיניים.

תארו לכם את מדינת ישראל היום, בעידן איראן, ללא הכורים. זה כמו לעמוד עירומים מול כיתת יורים. חשופים בכורים, ללא הגנה, ובמיוחד ללא כוח הרתעה. האם ללא ההרתעה הזאת היינו קיימים עדיין? ולכמה זמן? פרס עשה זאת בניגוד לדעתם ועמדתם של כל שרי הממשלה, למעט אחד: דוד בן-גוריון, ואז לא היה צריך יותר. בן-גוריון - האיש שהקים את המדינה. שמעון פרס - האיש שהבטיח את קיומה ועתידה. ביום הזה אנחנו, אזרחי ישראל, צריכים לומר לפרס את מה שבקטנותנו, בקטנוניות שלנו, שכחנו לעשות כל השנים: תודה.