אפי ארזי ז"ל: המפץ הגדול שהוליד את הסטארט-אפ ניישן

לפני שאני מספר על אפי ארזי מזווית אישית - שתי הערות מקדימות. ראשית, אני מתנצל שמפעם לפעם אזכיר את עצמי. אני לא בליגה שלו, רק צופה מהיציע.

ההערה השנייה היא שיוזכרו פה אנשים נדירים, יוצאי דופן. פעם היינו אומרים מדהים או מדהימה על אדם כזה. אבל היום גם פלאפל באבן גבירול יכול להיות מדהים, מדהים, מדהים. לא נשארו לי סופרלטיבים שלא נוצלו לרעה.

קחו למשל את המילה "מיתולוגי", שרצוי היה לשמור אותה לאירועים ואנשים כמו אפי שהם ענקים וגדולים מן המציאות. אבל מאז שגברת אחת בעיתון "חדשות" השתמשה במלה הזאת כדי לתאר חוויית הזדווגות, המלה ספגה פיחות משמעותי. ככה זה אצלנו במדינת המתנחלים: גנרל מחליט מתי תקום כאן עוד אוניברסיטה, חתרן בלתי נלאה נעשה קדוש, אז גם אורגזמה בינונית פלוס יכולה להיות מיתולוגיה.

ועכשיו לענייננו.

אמרו שהוא בא במכונית ספורט אדומה

חורף 1966. ניו יורק. אחדים מאיתנו עוד לא התאוששו מרצח קנדי ולפחות שניים חזרו כבר ממסע שלישי בדרום - במיסיסיפי הבוערת ובסלמה אלאבמה הצועדת. אבל השערוריה הגדולה של ראשית השנה היתה ייקור הנסיעה בסאב-וויי מ-15 ל-20 סנט. כבר אז היו כמה ישראלים בעיר הזאת ומדי פעם היו נפגשים אצל מישהו. לתוך אחד המפגשים האלה הזדמן בחור חדש, לא-מוכר, גבוה, יפה-תואר ורזה. אמרו שהוא בא במכונית ספורט אדומה כל הדרך מבוסטון. "אפי ארזי", הוא הציג את עצמו.

בשביל אנשים שחיו בניו יורק ושמעו את תלוניוס מונק ונינה סימון בווילג' גייט, החבר'ה מבוסטון היו סוג נחות של בני-אנוש. אבל האיש הזה מבוסטון היה שונה. הוא היה התפוצצות של כריזמה, נהר של קסם אישי, מדבר במהירות של מקלע מאג ובעל ביטחון עצמי ללא גבול, נוגע ביהירות - שוויצר. עם זאת היה די ברור שההתנהגות הזאת נסמכת על הישגים. לאיש הזה היו בכיס קבלות על הצטיינות והצלחה.

הוא גם היה ירושלמי. אלה בניו יורק, סיימו כמעט כולם תואר ראשון בירושלים. בשבילם, הדבר הכי טוב בירושלים קרה ביום חמישי - האוטובוס לתל אביב.

אז גם ירושלים וגם בוסטון. ובכל זאת הייתה תחושה שיש פה מישהו מיוחד, גם בגלל הגברת שבאה איתו. והאמת, בעיני לפחות, באותם רגעים של היכרות ראשונה היא הייתה הדבר הכי טוב שראיתי באפי. נשים יפות, נשים בכלל, היו מרכיב חשוב בדמות הזאת ששמה אפי ארזי.

עם חמש מהן הוא גם התחתן.

הבית הכי יפה, בשכונה הכי יפה, בעיר הכי יפה

אפי היה שפוט של דברים יפים והיה אחד מבעלי הטעמים המעודנים והמתוחכמים ביותר. הוא אהב מכוניות מהירות ומהודרות; הוא העריץ אופנועים שואגים עתירי עוצמה. הארלי דווידסון בימים ההם היה בשקיעה ואפי כבר למד וידע שהיפנים הם מהנדסים חרוצים ודייקנים והמכונות שלהם טובות ואמינות יותר.

הוא כמעט הכריח אותי לקרוא את הספר "THE KIMONO MIND", ממנו למד על היפנים לקוחותיו הקשוחים. על סינגל-מאלט-וויסקי הוא ידע יותר מן הסקוטים שעשו אותו.

הרהיטים שאפי קנה היו הכי מעוצבים. אחרי שהוא קנה, בחרו אותם לקשט את המגזינים הכי יוקרתיים. הוא קנה תמונות של טרנר והביא את מוטי עומר - מנכ"ל מוזיאון תל אביב וסמכות עולמית על טרנר - כדי שיצבע בצבע הנכון, INDIAN RED, את הקיר שעליו ניתלו התמונות בבית שלו שהיה הכי יפה, בשכונה הכי יפה, פסיפיק הייטס, בעיר הכי יפה - סן פרנסיסקו.

הרדיפה אחרי נשים יפות הביאה אותו גם למפגש עם האיש שהיה אחד מן המשפיעים הגדולים ביותר בחייו: קארל קורי, שקיבל יחד עם אשתו גרטי את פרס נובל לרפואה. אפי בסך הכל חיזר אחרי הבת שלו. הרומן לא עלה יפה, אבל זו היתה התחלה של ידידות מופלאה עם האב, שהיה לאפי גורו ומנטור.

בתום הערב אפי חזר לבוסטון. אחרי כמה חודשים אני נסעתי לקליפורניה והייתי בסטודיו שבו נולד "איזי ריידר". ארצות הברית היתה בתהליך היסטורי של מהפכת זעם, הן בענין ויטנאם והן בעניין זכויות האדם והאזרח. לינדון ג'ונסון היה בשנה השלישית של אחת הנשיאויות החשובות ביותר בדברי הימים. בסוף השנה חזרתי לישראל, התמניתי כתב "מעריב" בכנסת. בן גוריון עוד היה יושב במזנון.

יש מעט מאוד שנים כל כך דומיננטיות בחיים של אנשים צעירים. בתוך הסביבה הזאת רוויית חוויות ראשוניות, שטופת אגו ורועשת מאנשים שרבים מהם ממש מיתולוגיה - לא רק נוסטלגיה - נשאר עימי זכרון עמום של אפי.

המפץ שהוליד את הסטארט-אפ ניישן

והגענו למלחמת 67'. אחרי ימים ארוכים של המתנה, דני, אחיו של אפי, שחרר את ירושלים ואני את אל עריש. זמן קצר אחרי הנצחון ההיסטורי מצאתי את עצמי על חוף הים בהרצליה ודני היה שם עם מישהו: "תכיר את אחי, אפי", הוא אמר. כך פגשתי בפעם השנייה את בעליה של מכונית הספורט האדומה. ושוב לא נפרדנו.

אפי הודיע שהוא חזר לארץ. איתו באה תרזה, אם ילדיו, איטלקיה מסעירה שהתגיירה למענו. הוא גייס קבוצה של ישראלים באמריקה והביא אותם לישראל לעשות כאן משהו. אפי חגג זה עתה יום הולדת 30, אבל כבר עשה עד אז דברים כל כך חלוציים, שכמעט כל חברה גדולה בארה"ב היתה מוכנה לתת לו מה שהוא רוצה כדי שיעבוד בשבילה.

המצלמות שהוא בנה כבר ב-1963, נחתו על הירח עם ניל ארמסטרונג ב-1969. אפי בנה גם חלק ממצלמות הירי על מטוסי חיל האוויר האמריקני. בימינו אלה אפי היה שווה סטארט-אפ של מיליארדי דולר. אבל זה היה לפני שהיו סטארטאפים, לפני שאפי היה בעצם הסטארט-אפ הראשון - המפץ שהוליד את הסטארט-אפ ניישן.

בגיל 24 אפי ארזי פתר בעיות באופטיקה שהציג לו המומחה הכי גדול בתחום, פרופסור וויפל מ-MIT. הפרופסור תהה אם בכלל אפשר לפתור בעיה מסויימת ואפי פתר אותה בשישה חודשים.

לא היה גבול ליכולת ולביטחון העצמי של אפי, שנזרק מהגימנסיה אכול שיעמום. הוא התעניין רק באלקטרוניקה ורדיו ומצא עצמו בבית הספר הטכני של חיל האוויר. בעת שירותו בחיל הצליח להרגיז את עזר ויצמן, שזכר אותו לרעה גם אחרי 25 שנים.

הפריק הראשון שדפק בדלת

עם תעודה של בית הספר הטכני, הוא התקבל ל-MIT. שנים הוא חשב שעבד עליהם, אבל אחרי כמה עשורים גילה לו הפרופסור שקיבל אותו: "זמן קצר לפני שהתקבלת הצליחו הרוסים לשגר את הספוטניק לחלל. ארצות הברית היתה בהלם. הנשיא קנדי התחייב להנחית אדם על הירח לפני תום עשור ה-60. באוניברסיטאות המהוללות שלנו תמהו: איך הצליחו הרוסים לנצח אותנו, הכי חכמים בעולם, כאשר הצוותים הגרמנים של מלחמת העולם השנייה עובדים אתנו?! ב-MIT החלטנו לעשות דברים קצת אחרת מהמקובל, למשל לקבל ללימודים פריקים שתמיד דחינו. אתה היית הפריק הראשון שדפק בדלת, ולכן קיבלנו אותך".

אפי היה נחוש, דבק במטרה, מתוכנן עד הסוף. כל פרט נלמד. כל תוכנית נבחנה. לא היה מקום לספקות. הצלחה היתה המבחן הסופי והעיקרי. הוא היה אינדיווידואליסט ללא פשרות, קצת אפילו נרקיסיסט ואגואיסט. בהתחלה חשבתי שהוא חי את חייהם של גיבוריה של איין ראנד, יותר מדי דברים היו דומים.

ההתרשמות הזאת קיבלה משנה תוקף כאשר הראיתי לו איפה אני גר, בבית דובינר ברמת גן. הוא מיד קנה שם דירה. דובינר עצמו, האיש שהמציא את היו-יו ועלה לארץ מקנדה, היה סוג מסוים של פריק גאוני. גם הוא אהב דברים יפים ואפשר לשני סטודנטים בטכניון, אלדר שרון וצבי הקר, לבנות בית משוגע בהדרכתו. הבית הזה הוא אבן דרך בארכיטקטורה הישראלית והעולמית. מתאים לאפי - משהו מיוחד ויוצא דופן, פורץ דרך תרבותי, מדליק את הדמיון.

אפילו יותר מלפיד ובנט

באותם ימים היה פרופסור עמוס דה-שליט המנהל המדעי והכללי של מכון ויצמן. הוא בעצם היה הנשיא. דה-שליט, פיזיקאי בעל שם עולמי, הוא גם אחד מקומץ אנשים שעשו ממכון ויצמן את מה שהוא היום: מצוין ומצטיין.

ב-1967 יזם דה שליט הקמת קרית מדע תעשייתית ויישומית ליד המכון. הראשון שנבחר על ידי דה-שליט להקים את המפעל שלו בקריה העתידית, שאז עוד היתה קומה בבניין וולפסון במכון, היה אפי ארזי. אפי אהב את הרעיון לעבוד ליד קמפוס פורה ויצירתי, כפי שעשו הרבה חברות גדולות ומצליחות ליד MIT והרווארד.

מול בנין וולפסון עומדת הפקולטה למדעי המחשב והמתמטיקה ושם הלך אפי לגייס אנשים. אחד שכתב אלגוריתמים עבור אפי בשנים ההן היה אמיר פנואלי, שזה עתה הוכתר ד"ר במתמטיקה. ב-1996 קיבל פנואלי את פרס טורינג, שזה הנובל של מדעי המחשב. יהיה יפה אם יום אחד יוענק הפרס הזה גם לאחד מאנשי בית הספר הנושא את שמו של אפי ארזי, במרכז הבין-תחומי.

באותה שנה שבה הכל התחיל, הכיר אפי גם את גיא יעקבזון, האיש שהיה חשוף בצריח והוביל גדודי טנקים לנצחונות מוחצים ובגיל 28 כבר היה גיבור של שני ספרים. זה סיפור מרתק שלא אכנס אליו עכשיו, אבל הנוכחות של גיא בחייו של אפי היתה חשובה ודומיננטית כמו הנוכחות של אפי בחייו של גיא. כאחים היו, אפילו יותר מלפיד ובנט. אני מזכיר זאת כי לולא כל האלמנטים האלה חברו יחדיו ב-1967 מסביב לאפי, אולי לא היו הדברים קורים לעולם.

למזלנו, אפי דאג שהכל התחבר נכון.

שתי חברות ששינו את חוקי המשחק

כך הגיעה לעולם סאיטקס, שהתחילה עם ציוד בטחוני ומכונות של סריגים וגמרה כקיסרית בלעדית של תעשיית הדפוס. בראשית היה גוטנברג ואחריו - אפי.

התוכנית לייצוב המשק של פרס ומודעי ב-1985 כמעט גמרה את סאיטקס. באותה שנה הלך גיא. האישה השנייה נטשה את הקן של אפי. במקום אנשי החזון, דן טולקובסקי ועוזיה גליל, הופיעו אנשי הכספים ואחר כך גם רוברט מקסוול - וגם על התופעה הזאת אין זמן להרחיב. זו הייתה שנה משברית קשה.

אבל אפי לא קיטר ולא ביכה את מר גורלו. החברה התייצבה, אפי התעשת. תוך זמן קצר, כעוף החול, הוא יתחיל מחדש, יעזוב לבוסטון, יתחבר לאשה מספר 3, יתקשר לפרופסור שלו מלפני 20 שנה שהוא עדיין ב-MIT - ויחד יקימו בעמק הסיליקון את אלטקרוניקס פור אימג'ינג, קרי: EFI. החברה הזו הביאה את הדפסת התמונות בצבע במחיר של כמעט כלום לכל בית בעולם.

אחר כך אפי הקים את אימדיה וגם את מרקאדו, וכל הדברים האלה פרחו עוד לפני בועת הדוט.קום. מעטים האנשים בעולם שייסדו, בעבודה ולא בתכנונים פיננסיים מתוחבלים, שתי חברות טכנולוגיות שהיו שוות מיליארדים וגם שינו את חוקי המשחק.

לא נגעתי עד עתה אלא באפס קצהו של אפוס ארזי: חוזים אישיים התחילו אצלו, ארוחות לעובדים בהגשה - אצלו, מפעל מצוחצח - אצלו, מנכ"ל שעושה למען עובדיו יותר מוועד והסתדרות - אצלו, מתן בסתר לעובדים לחוצים - אצלו. רק אוסיף כי בסופו של דבר הוא לא היה טיפוס איין ראנד, שכן הסכים ששמו יהיה במקום 120 של רשימת מרץ (או אחות שלה) לכנסת, כדי להדגיש את מחוייבותו לפתרון המדיני - כל זאת, על אף שסלד לחלוטין מהתפיסה הכלכלית-חברתית של המפלגה.

והנה לכם מיתולוגיה צרופה, כפי שפעם היו יוצקים אותה.

קוואסאקי מרמת גן לרחובות

ב-1962 אירח הנשיא קנדי את ראש ממשלת קנדה לסטר פירסון בבית הלבן. קנדה תמיד הרגישה זנוחה על ידי השכנה מדרום וקנדי החליט לתת לו הרבה כבוד וגוד-טיים. כיוון שפירסון היה זוכה פרס נובל (גם הוא עשה שלום במזרח התיכון), כינס עבורו קנדי את כל זוכי פרס נובל מחצי הכדור המערבי לסעודה חגיגית. וכך אמר קנדי: אני חושב שנתקבץ כאן האוסף המרשים ביותר של כישרון, אינטלקט וידע אנושי שהיה אי-פעם בבית הלבן, אולי מלבד מאז שתומס ג'פרסון אכל פה ארוחת ערב לבדו.

היום במדינת ישראל התקבצו אלפי כשרונות ונבנה האוסף המרשים, האיכותי והיצירתי ביותר של יזמי היי-טק ופורצי דרך טכנולוגיים שהיה אי פעם בארץ - למעט אולי מאז שאפי ארזי רכב על הקוואסאקי שלו מרמת גן לרחובות לגמרי לבד.