אנחנו כבר ננוח בקבר

א.
השבוע פורסם כי שרת הבריאות מקדמת עם המרכז הלאומי להשתלות הוספת סעיף לחוק ההשתלות, שיצרף אוטומטית כל ישראלי שמחדש את רישיון הנהיגה למאגר תורמי האיברים אלא אם יצהיר על סירוב לתרום. הסעיף כונה "מהפכני", אף על-פי שאין בו שום דבר מהפכני והוא נהוג במספר רב של מדינות.

בכל מקרה, אני מאוד בעד. ראשית, כי בישראל יש מחסור חמור של איברים להשתלה. לא הכול רע בנתון הזה, אגב: חלק ניכר מהירידה בהיצע האיברים להשתלה קשור לירידה במספר ההרוגים מתאונות דרכים. ובכל זאת, רק 50% מהמשפחות שיקיריהם מתו ושהתבקשו לתרום, הסכימו לעשות זאת (אחוזים מהנמוכים ביותר במדינות המערב. והרבה פחות מכך, כ-7.5% מאזרחי המדינה נקטו גישה אקטיבית יותר וחתמו בעצמם על כרטיס אדי). נתון מביש. שנאמר, ספרו לי עוד על הערבות ההדדית.

כמאה אנשים מתים בשנה בעודם מחכים להשתלה. להשקפתי, לתרום איברים ולהציל חיים זו חובה מוסרית ומעשה אנושי מאין כמותו, ואם אפשר לעשות את זה כשאתה כבר מת - מה שחוסך ממך את כל הטרחה והכאב שבלעקור לעצמך את הלב מהחזה - מה טוב.

כמקובל במחוזותינו, הצעת משרד הבריאות זכתה לקיתונות של ביקורת ממה שנראה כקואליציה לא מאורגנת של נודניקים. ראשונים הזדעקו כל המתנגדים האוטומטיים שרגישותם הרבה לכל דבר שהוא ידועה ומוכרת: "זו כפייה", הם טענו. מדובר ב"התערבות חסרת רגישות במרחב הפרטי", זעקו ולקינוח שטחו את סיסמת הסיסמאות: "פגיעה בדמוקרטיה".

תהרגו אותי אם אני מבין מה רוצים האנשים האלה ומי היה או הייתה המורה שלהם לאזרחות שהסביר/ה להם על דמוקרטיה. המדינה הרי כופה עלינו דברים כל הזמן, מחוק חינוך חובה, דרך מס הכנסה, עבור בלעמוד כשפנס על עמוד מתחלף לצבע אדום וכלה בהתערבות בוטה במרחב פרטי כמו מוסד הנישואין (אפרופו "התערבות חסרת רגישות במרחב הפרטי"), ולכל אנחנו מסכימים, גם אם בחריקת שיניים. כי זה מה שזה אומר לחיות בחברה, להסכים לסוג של כפייה. אבל להציל חיים של אדם אחרי מותך, ולפעמים יותר מאחד, זו כפייה?

ובכל מקרה, חשוב לזכור שבכלל לא מדובר בכפייה. אף אחד לא יכריח אף אחד לתרום את הכבד של בן משפחה מת. מדובר בסך הכול בלשנות את ברירת המחדל: מנקיטת פעולה לצורך הסכמה לנקיטת פעולה לצורך חוסר הסכמה. אף אחד לא הולך "לקצור איברים", כמו שהתבטאו כמה אנשים השבוע.

כל הסוגיה הזו של שינוי פשוט של ברירת המחדל היא מרתקת בפני עצמה, בעיקר מבחינת מה שניתן ללמוד ממנה על תכונה מרכזית בטבע האדם: הוא שונא סידורים ומטלות וכמעט תמיד יעדיף את האופציה של לא להתאמץ. זו לבדה, אגב, סיבה להעדיף את ההשתייכות למין האנושי. עדיף בהרבה על להיות נמלה.

מה גם שהנתונים אינם חד משמעים. מצד אחד, אחוזי תרומות האיברים במדינות שברירת המחדל שלהן היא הסכמה להשתלה גבוהים יותר. מצד שני, אי אפשר להוכיח שהדבר תלוי רק בזה, ולא במגוון רחב של גורמים, ובראשם מערכת איתור והתאמה יעילה של תורם-נתרם.

היו גם שטענו שהדבר פוגע להם בפרטיות. טענה משונה, במיוחד כשהטוענים מקלידים אותה בסמארטפון, שעליו שילמו בכרטיס אשראי ושוטחים אותה בעמוד הפייסבוק שלהם, מתחת לאלבום התמונות של הילדים. גם המתים זכאים לפרטיות, כמובן, אבל הפרטיות לא נמצאת בלבלב או בריאה. ובכל מקרה, היא אינה ערך עליון.

ב.

היו גם כמה שאמרו לי: ראה את המדינה שלנו - איפה היא ואיפה הצדק והמוסר? היא קורעת אותך במחירים, מורידה לך במשכורת, סוחטת את כל כוחותיך בעבודה מסביב לשעון, מעלה את מחירי האלכוהול, לא מאפשרת לצאת לפנסיה סבירה, וזה עוד בלי לדבר על הסכנה הקיומית. ואחרי כל זה, היא גם לוקחת לך את האיברים אחרי שאתה מת ומשתילה אותם אצל הבאים בתור המדכא הזה. ממש מפעל מחזור מושלם. בעיניי מדובר בקוטרים.

גם מרבית הדתיים התנגדו, כמובן. אף על-פי שחלק גדול מהרבנים החשובים פסקו שתרומת איברים היא זכות גדולה, הרי שיש איזו מחלוקת על מהו בעצם המוות (יש סוגים שונים: מוות מוחי, מוות לבבי), איך ומתי ומי יקבע את רגע המוות ויציאת הנשמה. רופא או רב, ואם רב איזה רב, הרי לכל שני יהודים - שלושה רבנים ושני באבות, כך שהזכות העקרונית הגדולה הזו לא באה לידי ביטוי בפועל. אין לי שום עניין להתווכח עם הדתיים ועם רבניהם. אין לי שום טיעון שישכנע אותם. מה כבר אפשר לטעון אל מול העובדה החותכת והמוכחת שעוד רגע תגיע תחיית המתים?

אבל אולי יש משהו אחר. סוג מורבידי במקצת, חייבים להודות, של תמריץ, גרסה משונה של השוויון בנטל: יש סעיף בחוק ההשתלות הקובע כי לאנשים שחתומים על כרטיס אדי או שבן משפחתם מדרגה ראשונה הסכים לתרומת איברים, תהיה עדיפות בתור להשתלות. אף על-פי שזה נשמע לי הגיוני ומקובל, אני חייב להסכים עם הנקודה העיקרית של המתנגדים לסעיף הנ"ל: כשאתה מתחיל לעשות העדפות בטיפול רפואי, אתה לא יודע לאן תגיע.

תמונת מראה מעוותת של ההתנגדות הזו אפשר למצוא אצל לא מעט אנשים שהביעו דאגה כנה בנוגע לאפשרות שליבם הטהור או כלייתם הנהדרת יושתלו אחרי מותם בגופו של, נניח, אנס מורשע. אני מודה שאני מבין את הסנטימנט ואת החשש, אבל המדרון הוא חלקלק ביותר: אם אנסים לא ראויים להשתלה, מה עם גנבים? ומה עם סתם נבלות? יש גם כאלה בשוליים (הרחבים, לדאבון) של החברה, שלא מוכנים שאיבר יהודי יושתל אצל ערבי. איפה עובר הגבול? בעיניי, מיותר לומר, אין גבול: אדם הוא אדם.

יש גם התנגדות עקרונית מעניינת מאוד: שמצב שבו השתלת איברים הוא ברירת המחדל יזרז רופאים להכריז על מותו של אדם א' בשביל לתרום את איבריו ולהציל את ב', ג' ואולי אפילו את ד', בטח אם א' הוא אדם עני בלי ביטוח ומשפחתו של ג' בדיוק תרמה מכונת MRI חדשה לבית החולים. אחרי הכול, תחום השתלת האיברים הוא שוק עולמי ערני ותוסס. גם ככה מערכת הבריאות שלנו נעה במהירות אל עבר הפרטה ובתי חולים שחייבים להראות איתנות כלכלית. לא בטוח שאנחנו רוצים לראות הרחבה של התיירות הרפואית לישראל גם לתחומי ההשתלות.

אין תשובה טובה לזה. גם אם נסמוך על האתיקה של הרופאים (ואני סומך), הרי שמערכת רפואה פרטית היא מכבש דורסני למדי. אבל ככה זה העולם, הוא מורכב, לא מושלם ומלא בדילמות.

ג.

אבל למרות כל הטיעונים נגד, אני ממשיך להיות בעד תוספת הסעיף לחוק ההשתלות. כי מה זה להיות בן-אדם, בעצם, אם לא לקחת חלק (כל אחד לפי יכולתו ועל-פי צרכיו) בנשיאת העגלה הזו של המין האנושי קדימה, אל הנצח ומעבר לו?

ומהו המין האנושי? הוא לא רק אנחנו, החיים. אנחנו המיעוט. רובנו, כמין, מתים. את רוב זמננו ביקום הזה נבלה כגל עצמות קבור באדמה או כערימה קטנה של אפר באגרטל. משעמם. אבל חישבו על כל המתים האלה וכמה אנחנו חייבים להם. הכול - את התרבות ואת הזיכרונות ואת הרפואה ואת החלומות ואת האהבה ואת מה לא. מהפירמידות ועד היוגורט. כל מה שיש לנו זה בזכות אלה שהיו לפנינו.

ועכשיו תורנו. אשרינו שזכינו לחיות בתקופה שבה המין האנושי התקדם והביא אותנו לדרגה כזו שבה אנחנו יכולים להמשיך ולתרום לחיים גם אחרי מותנו הבלתי נמנע (אולי בכלל חלק מאי ההסכמה להשתלות נובעת מהכחשת המוות). אנחנו צריכים להיות ממש אטומי לב ומכחישי-אדם כדי לא לקחת חלק בשיירה הגדולה של החיים, לאפשר עוד מהם. אני אומר - קחו את הלבבות, הריאות והכבדים. קחו את הקרניות ואת הלבלבים: קחו את הכול, כי החיים חשובים יותר.

אנחנו כבר ננוח בקבר, שיהיה ודאי מרווח יותר בלי כל האיברים הפנימיים האלה.