כתם לידה

אפרת דובדבני, מנכ"לית בית הנשיא, קמה בשבוע שעבר ממיטתה במחלקת היולדות של בית-החולים שיבא-תל-השומר, ומיהרה לפגישת עבודה חשובה. לדבריה, היא הטעתה את האחיות כשסיפרה להן שברצונה לעלות לקומה העליונה כדי לפגוש אורחים, וחמקה לה לשעתיים למקום הפגישה בהרצליה. הרך הנולד, אל דאגה, נותר בידיו הטובות של האבא.

המעשה הזה של דובדבני גרר תגובות אמוציונליות שהתחלקו בין אלה שנזפו בה על "נטישת הילד" לטובת ההכנות ליום-הולדתו ה-90 של הנשיא שמעון פרס, לבין אלה שגוננו על בחירתה הקרייריסטית כמי שיודעת לנווט בין עבודה למשפחה. נאמר זאת באופן חד: דובדבני היא אדם בוגר ואחראי, ובוודאי שבן-זוגה יכול היה לדאוג לתינוק הרך למשך שעתיים או כמה שצריך לצורך העניין. גם הטענה שחגיגות ה-90 לפרס אינן מהוות, לכאורה, סיבה מוצדקת להתנהלות כזו מצד דובדבני, היא טענה פטרונית. מדובר באירוע חד-פעמי, עתיר משאבים ואורחים חשובים מכל העולם, אולי פסגת הקריירה שלה עד היום.

ובכל זאת, כשדובדבני מקפצת לה מחדר היולדות אל חדר הישיבות, ובהמשך אל אולפן הטלוויזיה (להסביר את בריחתה מבית-החולים ובעיקר לעשות פרומו לאירוע), היא מעבירה מסר בעייתי למעסיקים - מסר שעלול לפגוע בכל הנשים שבמקום עבודתן אין מסיבות נוצצות עם ביל קלינטון, טוני בלייר, ברברה סטרייסנד ושרון סטון. מקום עבודה שבו את שירי סטרייסנד אפשר לשמוע במעלית. וכשדובדבני קובעת שיא חדש - אחרי חופשת לידה בת 3 שבועות של מנכ"לית משרד האוצר יעל אנדורן, וחופשה בת שבועיים של מנכ"לית יאהו מריסה מאייר - גם המסר השלילי שובר שיאים.

המעסיק המצוי עלול ללמוד ממקרים כמו אלה של דובדבני ואנדורן, כי נשים ואימהות לתינוקות ולילדים קטנים צריכות להתאים את עצמן למקום העבודה, במקום שמקום העבודה יתאים את עצמו אליהן. מעסיק עלול לחשוב שאם דובדבני יכולה, אז כך גם מיכל מיכאלי מהשיווק וסיוון אריאלי מהמכירות יכולות. הוא עלול לחשוב שאם אין עוד דובדבני אחת בין המועמדות לתפקיד שזה מכבר הוציא למכרז, מוטב יהיה לקחת גבר בלי לשבור את הראש.

אפליית נשים בשוק העבודה היא קשה ובוטה בהרבה ממה שמתואר לרוב. במקרים רבים, נשים שמחפשות עבודה מופלות כבר בשלב של מיון קורות-החיים. אמנם החוק מונע כיום מהמעסיקים לשאול במהלך ראיון עבודה אם יש לאישה ילדים, אז המעסיקים מורים לחברת-ההשמה שמגייסת את העובדות לבדוק זאת במקומם. יש מעסיקים שפוסלים אפילו נשים נשואות ללא ילדים, כי "פוטנציאל הנזק" במירכאות כפולות ומכופלות גדל במקרה הזה. באופן אירוני, מעסיקים חסרי מעוף כאלה "מפספסים" אפילו נשים כמו אפרת דובדבני.

הוויתור על חופשת הלידה כמוהו כוויתור על ההגנה המיוחדת שהעניק המחוקק לנשים יולדות, ובוויתור הזה ישנה אמירה שלא לטובתן: נשים לא צריכות הגנה. אמנם מאייר מוותרת בשביל מאייר, אנדורן בשביל אנדורן, ודובדבני מוותרת בשביל דובדבני - הכול אינדיבידואלי לכאורה ו בהתאם לנסיבות המיוחדות של נושאות תפקיד בכיר במיוחד - אבל דובדבני, מאייר ואנדורן מוותרות במידה רבה בשביל כולן. הן עלולות לקבע את המחשבה שנשים לא חייבות חופשת לידה, ודאי לא נשים-מנהלות. ומה לעשות שלא לכולן יש תפקיד נחשק ובכיר למהר אליו בחזרה; לא לכולן מחכה שכר של יותר מ-30 אלף שקל ברוטו בחודש; לא לכולן יש כסף למטפלת צמודה (או-פר) ולא לכולן יש יכולת להשקיט את המצפון ולהשאיר את התינוק שרק נולד בידי המטפלת.

אנדורן לא הייתה יכולה וגם לא הייתה צריכה לוותר על התפקיד שהוצע לה - לכהן כמנכ"לית משרד האוצר. דובדבני לא הייתה צריכה לוותר על אירוע של פעם בחיים (שייבדל נשיאנו לחיים ארוכים). עם זאת, אירוע של פעם בחיים יש בכל מקום עבודה כמעט, וכך גם תפקיד חדש שפתאום מוצע. כל מקרה כזה צריך להיבחן לגופו בלי להיגרר למשפטי-שדה נגד הנשים המעורבות. אבל קשה להתעלם מהעובדה שבמקרים כאלה, לפחות המפורסמים שבהם, המקרה הפרטני עשוי להשליך על הכלל. הפרשנות המעוותת שיעניקו לכך מעסיקים מסוימים עלולה לפגוע בנשים רבות.

נכון, לאיש מאיתנו אין זכות לומר לדובדבני מה לעשות עם עצמה ומשפחתה, אבל עליה החובה להבין שבתפקידה הציבורי היא צריכה להביט סביב ולחשוב גם על ההשלכות של המעשים והבחירות שלה.