וושינגטון והאיש חמוץ פנים

איש מיוחד במינו הוא ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין. קולונל הקג"ב לשעבר הפך את חמיצות-הפנים ואת גסות-הרוח לנכסים פוליטיים ואלקטורליים. כאשר הוא מנסה להתחבב, הוא עושה כן בהפגנות כוח פוליטיות ואישיות. הוא סופר את אויביו באותה הלהיטות שבה רוב בני האדם סופרים את ידידיהם.

תמונת השבוע אינה שייכת לפוטין, אלא כמובן לאמן הטורקי היחיד שהנחיל להמונים את אמנות המחאה המאופקת. אבל פוטין סמוך מאוד לצמרת, בתמונת פגישתו עם ברק אובמה, בצפון אירלנד.

הם הזדמנו לשם לרגל ועידת ה-G-8. המועדון הזה נקרא פעם G-6, והוא בא אל העולם בעיצומה של המלחמה הקרה בין מזרח למערב. ועידת הבכורה שלו נערכה בטירת ראמבויה, לא הרחק מפאריס, ב-1975. קנדה צורפה שנה אחת אחר כך, והקבוצה היתה ל-G-7.

היה ברור בהחלט מה מייחד אותה: שותפות הגורל ושותפות הרעיון של הדמוקרטיות המערביות. הן נלחמו על נפשן בשנים ההן. משבר האנרגיה היכה אותן באינפלציה, ושם קץ לעידן השגשוג הארוך שלאחר מלחמת העולם השנייה; התנהגות אגרסיבית של ברית המועצות, בייחוד באפריקה ובחלקים של המזרח התיכון, החישה את קצו של ה"דטאנט", ההפשרה המוגבלת ביחסים הבין-גושיים, וחזרה ואיימה על בטחונו הקיבוצי של המערב.

מחווה ביל-קלינטונית

רוסיה צורפה ב-1997. זו היתה מחווה ביל-קלינטונית אופיינית. היא היתה מעשה של אמפתיה כלפי מעצמה שירדה מגדולתה וירדה מנכסיה. בימים ההם, לרוסיה לא היה מעמד ולא היתה השפעה. כלכלתה התרוקנה מכסף מזומן, והתנהלה על יסוד חליפין (בארטר) של סחורות ושל שירותים. הנפט היה עדיין זול להחריד, 16 דולר לחבית בתחילת הקיץ של 1997, וממילא רוסיה לא יכלה לממן את גירעונותיה, קל וחומר להניב יתרות ענקיות.

חודשים אחדים קודם, רוסיה הובסה במלחמת צ'צ'ניה הראשונה. זו היתה התפתחות מדהימה, ביטוי לעליבותו של צבאה ולשחיתות שפשתה בו. אמון הרוסים במוסדות השלטון שלהם פחתה עד מינימום. זמן מה, בתחילת 1996, היה נדמה שרוסיה עומדת לחזור לשלטון המפלגה הקומוניסטית. בוריס ילצין חזר ונבחר לבסוף, רק בזכות התגייסות כללית של התקשורת ועזרה כספית של ה"אוליגרכים", וכמובן גם בעזרת זיוף קלאסי של קולות.

רוסיה ה"דמוקרטית" לא היתה דמוקרטית מצד תרבותה הפוליטית. לא נוצרו בה מפלגות של ממש, לא התפתחה בה משמעת וולונטרית, לאיש לא היה מושג מה היא בעצם רוצה. ממשלת ילצין הכריזה תחרות ארצית על הגדרת האינטרס הלאומי של רוסיה, לא פחות ולא יותר. רוסיה אמנם התיימרה לרשת את ברית המועצות (היא ירשה את כל חובותיה, כמעט את כל טיליה הגרעיניים ואת שגרירויותיה מעבר לים), אבל היא לא היתה מסוגלת לרשת את מעמדה.

שיעור סובייטי בחשיבות עצמית

ברית המועצות היתה מעצמת-על מפני שהיא נופפה בטיליה הגרעיניים, כבשה צבאית חצי מאירופה, מימנה וחימשה משטרים מפוקפקים מעבר לים, שמרה בקנאות תחומי השפעה וגם הרחיבה אותם. בקצרה, היא היתה מעצמת-על מפני שלא חדלה להזהיר את המערב מפני התוצאות של מעשיה. הפגנות כוח בלתי פוסקות מבית ומחוץ היו האמצעי העיקרי לזכות בתשומת לב.

ועידות-פסגה בין-גושיות מעולם לא עסקו בעניינים החשובים באמת. לא נידונו בהן ביעור עוני וריפוי מחלות. לא נידון בהן הסחר הבינלאומי, מפני שהגוש הסובייטי לא היה חלק של מערכת סחר רציונלית. לא נידונו בהן עניינים מונטריים, מפני שברית המועצות היתה הזייפנית הגדולה ביותר של שערי חליפין. בוודאי לא נידונו זכויות יוצרים, מפני שבברית המועצות נגנבו כלאחר יד כל זכויותיהם של כל היוצרים במערב. היה אפילו בית הוצאה לאור, שהתמחה בפרסום ספרים בלשונות זרות, מבלי לקבל רשות ומבלי לשלם אף פרוטה אחת למחבריהם.

הסיבה הכמעט יחידה לוועידות-הפסגה היתה הניסיון להאט את מרוץ החימוש הגרעיני. ההשג העיקרי של הדטאנט היה החתימה על שני הסכמים ל"הגבלת הנשק האסטרטגי" (SALT). בחתימת ההסכם השני, בקיץ 1979, הנשיא ג'ימי קרטר הדביק נשיקה מצלצלת על לחיו של ליאוניד ברז'נייב, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. זו היתה מחווה רגילה בין מנהיגים של ארצות שכינו את עצמן "סוציאליסטיות" - ממזרח גרמניה עד קובה ועד וייטנאם - אבל לא היתה דוגמתה בין הקפיטליסט העליון ובין הסוציאליסט העליון. הנשיקה עוררה מבוכה כמעט כללית.

לא יצאו אלא חמישה חודשים וברית המועצות פלשה לאפגניסטן. ג'ימי קרטר הכריז אז בנאום פאתטי, שעכשיו הוא גילה סוף סוף את פרצופה האמיתי. מרוץ חימוש חדש התחיל מייד, והיתה לו תוצאה לא-חזויה מעיקרה: הוא זירז את נפילתה של ברית המועצות.

בשביל כבוד צריך לעבוד

המהירות שבה מוסקבה חדלה למלא תפקיד במערכת הבינלאומית רק הטעימה עד כמה 50 השנה הקודמות בזבזו את זמנו של העולם ואת משאביו. כידוע לכל ישראלי מתחיל, בשביל כבוד צריך לעבוד. ברית המועצות לא עבדה, והיא שילמה את המחיר כאשר איומיה התרוקנו מתוכן. "מה אתם רוצים שנעשה, שנחזור ונשלח טנקים?", שאל מיכאיל גורבאצ'וב את מבקריו בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בתחילת 1990, כאשר נשמעו תלונות על הדמוקרטיזציה של מזרח אירופה.

אבל בלי טנקים לא היה ממש בכוח הרוסי. ב-1993, הנשיא המתחיל קלינטון מיהר להבחין. האיש שקנה את עולמו, וחזר וקנה אותו, במלים "אני מאזין לכאביכם", האזין לכאבי רוסיה. כאשר התערב בתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, הוא הטעים בפומבי את הצורך להתחשב ברצונה של רוסיה להיות "ארץ גדולה". פעם אחר פעם הוא הנחיל כבוד של גדולים לבוריס ילצין. ועידות הפסגה נמשכו, אף כי איבדו את רוב חשיבותן. רוסיה נעשתה מקרה-סעד. ניסיונותיה לעשות שרירים מעבר לים היו עקרות, או נלעגות.

הזמנת רוסיה להיות הצלע השמינית של מדינות ה-G היתה אפוא מעשה סמלי. היא לא היתה דמוקרטיה קפיטליסטית. היו בה אלמנטים של דמוקרטיה, והיו בה אלמנטים של קפיטליזם. אבל גם הדמוקרטיה גם הקפיטליזם היו בחיתוליהם, והתהליך זויף ללא הרף. אף על פי כן היה נדמה לפחות שרוסיה מעוניינת להיות דמוקרטיה, ומעוניינת לתרום לשלום העולם ולרווחתו. זה הספיק להעניק לה כרטיס כניסה.

בימים ההם, לארה"ב היה מונופול כמעט מלא על ניסוח כללי המשחק. היא הפכה, בלשון הזמן ההוא, ל"מעצמת העל היחידה". יורשיה של מעצמת העל השניה, זו שהתמוטטה, היו צריכים לבלוע גלולה מרה, ולחייך.

פרצופו של גרומיקו

אה, לחייך. זה מחזיר אותנו אל תמונת הפתיחה. בימיה הראשונים, רוסיה הפוסט-סובייטית ניסתה לחייך במידה נוגעת ללב. הדיפלומטים שלה אימצו הרבה מגינוני המערב. חלפה מן העולם החמיצות הקודמת, שזוהתה במשך 30 שנה עם הבעות פניו הלא-ידידותיות של אנדריי גרומיקו, שר החוץ הנצחי של ברית המועצות. לעגת הדיפלומטיה הרוסית נכנס הביטוי "שותפינו", או "שותפותינו", לתיאור היריבים ההיסטוריים מן המערב.

ביקורת עצמית, אפילו לגלוג עצמי, וגם למרבה העצב ביטול עצמי, מילאו את החללים שהשאירה יהירותה של מעצמת העל המובסת. אבל גם אם האליטה הדיפלומטית והאקדמית היתה מוכנה ללמוד לקחים ולהסיק מסקנות, הממסד הביטחוני הישן לא היה מוכן ולא היה מזומן.

הממסד הזה חזר לבסוף אל השלטון ב-1999, כאשר קולונל הקג"ב פוטין הגיח מאלמוניותו בזמן קצר להפליא, נעשה שר לביטחון פנים, ראש ממשלה ונשיא בתוך שנה ורבע. לפחות בחוכמה שלאחר מעשה ברור למדי כי מה שקרה מאותו הרגע ואילך היה בלתי נמנע. את מקום הלהיטות לעשות עסקים עם שאר העולם החליפה בהדרגה צינה גוברת.

כאשר רוסיה התרוקנה מתכניה הדמוקרטיים החלקיים, ואוליגרכים נשלחו למחנות-עבודה בסיביר, הסיבה היחידה להכללתה ב-G-8 היתה התקווה שהיא תנהג אחריות בזירה הבינלאומית. לא הועילו לג'ורג' דאבליו בוש כל חיזוריו הנואשים אחר פוטין (כולל מסע דיג עם בוש האב בחווילת המשפחה במדינת מיין, ב-2007). לא הועילו לברק אובמה חיזוריו אחר יורשו הנומינלי של פוטין, דמיטרי מדוודב.

קטנה, מעצבנת, דוחה

רוסיה אינה רוצה לקבל עול של אחריות משותפת. היא מעדיפה להעמיד פנים שיש לה עדיין אינטרסים אסטרטגיים, הנובעים מתחומי השפעה ומצרכים צבאיים. היא מבכרת נאמנות לקליינטים ותיקים מימי המלחמה הקרה על התבוננות רציונלית או אפילו הומנית במשברים בינלאומיים.

מה היא יכולה לעשות, בעצם? כלכלתה אינה מגיעה אל קרסולי סין, והיא תלויה בנפט ובגז, כאשר העולם החיצון מוצא במהירות תחליפים; ניטלה ממנה ההילה המשיחית של יצוא סוציאליזם וקולקטיביזם; היא אינה עומדת עוד בראש ברית צבאית, שאקדחה תקוע ברקתו של המערב. מה בעצם היא יכולה לעשות כ"מעצמה גדולה"? רק לתקוע מקלות בגלגליהם של כל השאר.

רוסיה חמוצת הפנים היא רוסיה קטנה, מעצבנת, דוחה. לרוע המזל, התיאור הזה מתאים להפליא לאיש העומד בראשה. לרוע המזל, רוב רוסי שקט נוטה לתמוך באיש הזה. זה ישתנה יום אחד.

השבועון רב היוקרה "אקונומיסט" הודיע במארס 2012, על פני כל עמודו הראשון, על "תחילת סופו של פוטין". אבל על זה אפשר אולי להשיב במטבע הלשון המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל, "זה אינו הסוף, זו אפילו אינה התחלת הסוף". הסייפא של צ'רצ'יל כללה את ביטוי הניחומים "אבל זה סוף ההתחלה". ברוסיה, התחלת הסוף עלולה להימשך הרבה מאוד זמן, ולהסב נזק ניכר גם לה, גם לנו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com, ציוצים (באנגלית): twitter.com/YoavKarny