אבינו מלכנו

כמו מלכים באפריקה

כסף הוא חומר ממכר ומשכר. כמה שלא צורכים ממנו, כמה שלא אוגרים ממנו, רוצים ממנו עוד ועוד. גם חנופה וכבוד הם חומרים ממכרים ומשכרים. כמה מחמאות שנרעיף, כמה כבוד שניתן, כמה דברי חנופה שנאמר, אפילו בהגזמה פראית - רודפי הכבוד והחנופה והמחמאות ירצו מהחומר הזה עוד ועוד ועוד, בלי גבול ובלי מחסומים. די מדהים לגלות עד כמה אנשים - בין אם אנשי עסקים ובין אם פוליטיקאים - שיש להם כבר הכול מכול, מכסף ועד הערכה, שהגיעו למשרות רמות ומשפיעות, אינם שבעים לעולם, אינם מסוגלים להיגמל מהחומרים הממכרים ומשתוקקים לסגידה ולפולחן אישיות כמו זה שמאפיין מלכים באפריקה.

אנשי עסקים חושבים בטעות שכסף קונה הכול, גם את אהבת הציבור. הם שוכרים גדודים של אנשי יחסי ציבור רק כדי שיצחצחו את המוניטין שלהם, הם קונים לעצמם פרסום חיובי, חלקם תורמים ביד רחבה כדי ששמם ייחרת באותיות קידוש לבנה על מבנה כזה או אחר, בתקווה לקבל את אהבת הציבור. פוליטיקאים, לרוב, אינם משתמשים בכסף כדי להשיג זאת. הם מגייסים את כוחם ואת המנגנון הציבורי הכפוף להם כדי להשיג מאחרים חנופה או כסף, או שניהם.

סיבובי ההופעות הראוותניים של הנשיא שמעון פרס (במיוחד) ושל הנגיד סטנלי פישר הם בדיוק מסוג החומרים הממכרים והמשכרים הללו. פרס עשה את זה בענק, פישר עשה זאת בקטן יחסית, אבל בשני המקרים ההתכנסויות סביב השניים היו מפוצצות באותם פרצופים מוכרים ונוצצים - עדות לוועידות המתוקתקות להחריד של ימינו, שאינן משאירות שום מקום להפתעות או לספונטניות, רק לחיוכים מקיר לקיר.

הוועידות והחגיגות הללו מספקות לציבור מפגן מרשים של חנופה וצביעות. נואמים נוטפי דבש חלקו לפרס ולפישר מחמאות אין קץ על מה שהם עשו עבור נתיניהם בישראל והמין האנושי בכלל. ההצגה כללה, כמובן, את ההשתחוויות המקובלות מצד קהל המוזמנים לקיסרים החוגגים, ובמקרה של פרס גם את ההתמסרות הטוטאלית והמביכה של שלושת ערוצי הטלוויזיה, כאילו היו בשירותו האישי של הוד מלכותו.

הדבר המדאיג בכל העניין הזה הוא לא רק השימוש בכסף ציבורי לקיום פולחן אישיות (סך הכול מדובר בכסף קטן יחסית, אבל הנראות, הו הנראות), אלא מידת הניתוק והאטימות וההכחשה הגדולה של האליטה העסקית והפוליטית מתחושות הציבור. פרס ופישר, ואיתם להקת המעודדות שחגה סביבם, באמת ובתמים חושבים שמגיע להם כבוד המלכים הזה, שאין בזה פסול, שזה לא מוגזם, שהם אלו שעושים שירות למדינתנו היקרה.

העמותות של פרס

פרס כנראה זכה לכבוד נדיר: הוא הונצח בעודו בחיים. שני מוסדות כבר קרויים על שמו - המרכז האקדמי פרס ומרכז פרס לשלום. שני המוסדות התארגנו כעמותות, ולכן אפשר להציץ ברשם העמותות על כמה פרטים מעניינים בנוגע להם, פרטים המלמדים משהו על האופן שבו השיטה עובדת.

המרכז האקדמי פרס ברחובות היה זה שאירח את נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון בערב החגיגות הראשון של פרס. מדובר במכללה צעירה יחסית שהרוח החיה בה היא עפרה אלול, אשתו של חבר הכנסת לשעבר רפי אלול, מקורב מאוד לפרס עוד מימי מפלגת העבודה. אלול, כך עולה ממסמכי העמותה, משמשת יו"ר הוועד המנהל וזכתה ב-2011 לשכר של כ-138 אלף שקל בחודש (לא ברור עם זה ברוטו או עלות, אבל בכל מקרה זה לא רע בכלל, ובמיוחד למכללה צעירה). נשיא המכללה, אגב, פרופ' רון שפירא, מקבל שכר חודשי דומה. ספק השירותים הבולט של העמותה מספק לה שירותי אסטרטגיה שיווקית, פרסום ויחסי ציבור בהיקף של 2.5 מיליון שקל בשנה (כולל רכש מדיה). אותו ספק הוא לא אחר מאשר משרד הפרסום גיתם, שעם בעליו נמנה משה תאומים, חבר ותיק של פרס, שהולך איתו כבר עשרות שנים, גם הוא מימיו במפלגת העבודה.

את מרכז פרס לשלום, הפועל לקידום שיתוף הפעולה וההידברות בין יהודים לערבים, ניהל עד 2012 רון פונדק, מקורב לפרס ואחד מאדריכלי הסכם אוסלו. שכרו החודשי ברוטו, נכון ל-2011, עמד על כ-45 אלף שקל. את פונדק החליף עידו שריר, ששימש בעבר ראש המטה של הנשיא. מקורבת נוספת לפרס, הח"כית לשעבר קולט אביטל, מצאה את עצמה אחרי פרישתה מהכנסת בעמותה אחרת, מבית הגידול של מפלגת העבודה: קרן ברל כצנלסון. קולט משמשת שם כמנכ"לית המרכז הרעיוני (מה זה?) ומקבלת עבור תפקידה כ-18 אלף שקל ברוטו בחודש ויש לה גם רכב צמוד. קוראים לזה "סידור" בקטנה.

הדוגמאות שנתנו כאן הן דוגמה קטנטנה למרקם הקשרים הכה-אופייני לישראל. מצד אחד, זה טבעי, אנחנו מדינה קטנה שבה כולם מכירים את כולם; מצד שני, ה"כולם מכירים את כולם ומסדרים זה לזה", זו בעצם חבורה מצומצמת מאוד של "כולם".

תעסוקה מלאה או השתעבדות מלאה

בראיונות הפרידה המפרגנים מאוד של פישר, חשף הנגיד בריש גלי את משנתו לגבי שוק הנדל"ן: אסור בתכלית האיסור שתהיה ירידה משמעותית במחירי הדיור. מספיק שתהיה ירידה חד-ספרתית קטנה שנתית באחוזים.

פישר מודאג, בצדק, מבום-טראח ומתגובת שרשרת בבנקים ובחברות הנדל"ן כתוצאה מירידת מחירים דרסטית, אבל המסר שלו לרוכשי הדירות ברור: מה שעלה ב-60%, 70%, 80% ואף יותר תוך 5-6 שנים, צריך לרדת, אם בכלל, בתוך 20 שנה ואף יותר.

בד בבד, כדי להתגונן מהשאלות על חלקו בבועת מחירי הדיור, פישר מדגיש שוב ושוב את עניין התעסוקה המלאה בישראל. תעסוקה מלאה זה עניין חמקמק מאוד ותלוי בהגדרות סטטיסטיות, אבל דבר אחד ברור גם לפישר: תעסוקה מלאה צריכה להיות גם תעסוקה איכותית, ולפי הפרסומים, גם של ה-OECD, האכיפה של דיני העבודה בישראל די ירודה ותנאי ההעסקה לא משובחים במיוחד.

תוסיפו לזה את השכר הדי תקוע מבחינה ריאלית לאורך העשור האחרון ואת ההשתעבדות לרכישה או לשכירה של דירה, ותקבלו אולי תעסוקה מלאה אבל בהשתעבדות עוד יותר מלאה.

יחימוביץ', הפופוליזם של יצוא הגז ומה חשוב באמת

הוויכוח על יצוא הגז חשף את עומק הפופוליזם בכל דיון כלכלי שנושאת הדגל שלו היא שלי יחימוביץ': אוטומטית זה עניין של תדמיות, עניין של בעד ונגד, שחור ולבן, טייקונים ושודדים מצד אחד, וטהרנים הדואגים אך ורק לציבור מצד אחר (זו תחפושת, בדרך כלל הם דואגים אך ורק לעצמם). אם יחימוביץ' רוצה לשמור את כל הגז הזה עמוק באדמה לעצמה, כלומר לעצמנו, בבקשה, שתניח הצעה קונקרטית להלאמה ולרכישת לווייתן מהיזמים וציבור בעלי המניות ע"י המדינה (עניין של כ-5 מיליארד דולר לפחות) והכול יבוא על מקומו בשלום. למה היא מצפה? שיזמים יחכו 20 ו-30 שנה בשביל להוציא את הגז הזה ממעמקי הים?

מעבר לכך, רצוי שיחימוביץ' תתמקד בדבר אחר לגמרי, חשוב הרבה יותר מעוד סטייה של 10% לכאן או לכאן ביצוא הגז - קרן עושר שתספוג חלק מתקבולי הגז כדי למנוע, בין היתר, את "המחלה ההולנדית". מי שדחף לקרן כזאת היה פישר בעיקר.

"המחלה ההולנדית" היא מין כינוי לתופעה שבמסגרתה גילויים מאסיביים של נפט או גז עלולים להביא קללה במקום ברכה למשק. קללת משאבי הטבע עלולה לגרום להתחזקות המטבע המקומי כתוצאה מגידול בהכנסות ממטבע חוץ, ואז נוצרת תגובת שרשרת שפוגעת בתעשיות האחרות, במיוחד בתעשיות היצוא. קרן העושר שפישר יזם אמורה לשמש, בין היתר, בלם לזעזועים מסוג אלה וכרית ביטחון למשברים בלתי צפויים. הגיוני? בוודאי. עד שקראנו את המסמך מאיר העיניים של המכון לרפורמות מבניות של שרגא בירן, שאנחנו שמחים להביא אותו כאן.

ובכן, גם "המחלה ההולנדית" היא סוג של מיתוס שייתכן ונופח יתר על המידה, לפחות בנוגע לישראל.

ההשוואות לנורבגיה, שבנק ישראל נפנף בהן, לא ממש מתאימות. התמ"ג בנורבגיה, שבה יש קרן כמו זו שקידם פישר, כפול מאשר בישראל, והכנסות הנורבגים מרווחי גז ונפט מהוות כ-11% מהתמ"ג. בישראל זה יהיה הרבה פחות, גם בשיא התקבולים ממס. מלבד זאת, שיעורי ההשקעה בחינוך, ברווחה ובבריאות בנורבגיה כאחוז מהתמ"ג גבוהים באופן משמעותי מישראל. המסמך גם מצטט מחקר של הבנק העולמי מהשנה, שקובע כי "המחלה ההולנדית" אינה מתרחשת בהכרח כאשר ישנן הכנסות חד-פעמיות בהיקפים גדולים, ופעולתן יכולה להיות בשני הכיוונים, גם שלילית וגם חיובית.

אבל הפואנטה במסמך הזה היא אחרת לגמרי: בסך הכול מדובר בהכנסות צפויות של כ-500 מיליארד שקל לישראל מגילוי הגז הטבעי (ראו טבלה מצורפת). חלקן ייבלעו בתקציב וחלקן האחר יעבור לקרן. זה נשמע מפוצץ וחלומי, אבל זה לא עד כדי כך מפוצץ, אם מביאים בחשבון שההכנסות הללו ייפרסו על פני 25 שנה ובשנים הקרובות הסכומים יהיו זניחים יחסית. בשיאם, בעוד 20 שנה, יגיעו הסכומים לכ-10 מיליארד דולר בשנה, משהו כמו 36 מיליארד שקל (שווה לערך הבור התקציבי, רק כדי לקבל מושג כלשהו על היחס של התקבולים לגודל התקציב).

הקרן שפישר יזם עשויה להגיע להיקף של כ-70 מיליארד דולר, ועל פי הצעתו היא תשקיע ב"נכסים מחוץ למדינת ישראל ובמטבע חוץ כהגדרתו בחוק בנק ישראל". המשמעות היא אחת: מישהו הולך לגזור פה קופון והמישהו הזה הוא כל להקת שוק ההון (בארץ ובוול-סטריט) שתחוג סביב הקופה הדשנה הזאת כמוצאת שלל רב. אתם כבר מנחשים: עמלות ועוד עמלות ועוד עמלות על רכישת הנכסים על ידי הקרן, שעשויות, במצטבר, להגיע לסכומים של מיליארדי שקלים.

המסמך מציע להשקיע את התקבולים בדור הנוכחי ולא בדורות הבאים, להשקיע בפרויקטים חינוכיים. אלא שההצעה הזאת עלולה להתמסמס בנוף הפוליטי הישראלי והכספים עלולים להגיע למקומות הרגילים והממש לא נחוצים.

ייתכן שהגיע הזמן לחשוב על סוג של הפרטה חברתית: צ'ק לכל אזרח מקרן העושר שיזם פישר. אולי זה יעזור לחלקנו לצמצם את המשכנתה שיושבת על הצוואר כאבן רחיים.

 גז

eli@globes.co.il