חדשות טובות לאולמרט

בשבוע הבא ידון בית המשפט העליון בהרכב של 5 שופטים בערעור שהגישה הפרקליטות על זיכויו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מהעבירות שבהן הואשם בפרשות ראשונטורס וטלנסקי.

5 שופטי העליון הם: הנשיא אשר גרוניס, סלים ג'ובראן, יורם דנציגר, ניל הנדל ועוזי פוגלמן. ההרכב הזה מעורר בפרקליטות חששות, המיתוספים לאלה שנלוו לעצם הגשת הערעור.

יותר ויותר נדמה פרקליט המדינה, משה לדור, לטרובדור יחיד מטעם התביעה הכללית בתיק זה. זאת, לא כפי שאולמרט מבקש לציירו - כתובע נקמן הנאבק למען כבודו שלו, בניגוד לשיקול-דעתם של חבריו בפרקליטות. עמיתיו של לדור תמימי- דעים איתו באשר להצדקה למהלך המשפטי, אולם הם נוטים לפסימיות גוברת והולכת באשר לסיכויי ההצלחה בתיק.

במקור היו אמורים לשבת בתיק אולמרט 5 השופטים הבכירים בעליון, על-פי סדר ותק יורד. אולם לא פחות מ-5 שופטים פסלו את עצמם כדי להימנע ממראית-עין של ניגוד עניינים. הדבר פגע בעיקר בתקוות התביעתיות ועודד את רוחם של הסנגורים.

כך, למשל, החליטה השופטת עדנה ארבל לפסול את עצמה מלדון בתיק, נוכח העובדה שכאשר שימשה כפרקליטת המדינה, החליטה בשלהי שנות ה-90 להגיש כתב אישום נגד אולמרט, בפרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד.

על פניו מעשה ראוי, אך בפועל רחוק שנות אור מהפרקטיקה הנהוגה אצל שופטים ביחס לבקשות פסילה. ובמילים אחרות: אילו היוזמה לפסול את ארבל מלשבת בהרכב הדן בתיק הייתה מגיעה מגורם אחר, ולא ממנה עצמה, היא ודאי הייתה דוחה אותה על הסף; וגרוניס, אם היה דן בערעור, היה מטיל גם הוצאות מרתיעות לקופת המדינה.

חזר לפעילות מלאה בעליון

הסיפור המעניין יותר הוא השופט יורם דנציגר, שלא נמנע משום מה מלפסול את עצמו מלשבת בהרכב. ישיבתו בתיק של השופט, הידוע בנטייתו הסנגוריאלית, היא חדשות טובות לראש הממשלה לשעבר.

דנציגר חזר לפעילות מלאה בעליון לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, החליט לסגור נגדו מחוסר אשמה את תיק החקירה בפרשת ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני.

לא כולם בפרקליטות סברו כי דנציגר, שנחשד במתן שוחד וסיוע לקבלת דבר במירמה, צריך ליהנות מעילת הסגירה הזו (חוסר אשמה) המנקה אותו מכל חשד. פרקליט המדינה לדור, למשל, התעקש שהעילה הראויה לסגירת התיק היא חוסר ראיות ולא חוסר אשמה.

גורמים משפטיים בכירים מוצאים לא מעט קווי דמיון בין סיפור הקשר בין דנציגר ללחיאני לבין הקשר בין אולמרט לעו"ד אורי מסר, העומד בבסיס התשתית העובדתית בפרשת טלנסקי, שבלב הערעור בתיק אולמרט.

הקו המרכזי המחבר בין הפרשות - קשר בין נבחר ציבור לבין עורך דין, שבאמצעותו או בסיועו, מסתבך נבחר הציבור בביצוע מעשים פליליים לכאורה. החשש הוא שסיפורו האישי של השופט דנציגר עלול להשפיע על שיקול-דעתו השיפוטי בנושא זה.

לחשש הזה יש גם פן פרסונלי. לדור, שתמך בגישה מחמירה שלפיה יש לסגור את תיק דנציגר מחוסר ראיות, חתום אישית על ערעור הפרקליטות לעליון על זיכויו של אולמרט, ויש אפשרות שהוא יבחר להופיע בעליון, כפי שעשה בשלבים מסוימים במשפט אולמרט גם בבית המשפט המחוזי.

השאלה העולה כאן היא אם ראוי שדנציגר יישב בתיק שבו פרקליט המדינה לדור מופיע באופן אישי? דומה כי השופט עצמו השיב על שאלה זו בשלילה: בערעור פלילי אחר שהגישה הפרקליטות לעליון, טרחה לשכתו של דנציגר לברר מול לשכת פרקליט המדינה אם לדור מתכוון להופיע אישית באותו תיק. ככל הנראה, אם דנציגר היה מגלה כי התשובה חיובית, הוא היה פוסל את עצמו.

אולמרט וסנגוריו עושים לא מעט מאמצים כדי לשוות למשפט אולמרט נופך של מאבק אישי בינו לבין לדור. דווקא בהקשר להרכב השופטים בתיק, יש חשיבות לקו הטיעון הזה על הדומיננטיות של לדור בפרשת אולמרט.

בהקשר דומה, היה תיק נוסף שעסק במירמה והפרת אמונים, העולים מתוך קשר פסול בין עובד ציבור לעורך דין, שבו נמנע דנציגר מלפסול את עצמו. מדובר בערעורו של פקיד השומה שוקי ויטה על הרשעתו בפרשת וינרוט-ויטה, שבו ניתן פסק דינו של העליון בשבוע שעבר. דנציגר ישב בתיק, אך נמנע מלכתוב ולו מילה אחת בפסק הדין. האם הוא יגזור על עצמו אלם דומה בתיק אולמרט?