יש עתיד, אך לא בפריפריה

ההחלטה לבטל את ההטבות לרוכשי דירות בפריפריה, כחלק מהקיצוץ בתקציב המדינה, היא אמנם כואבת ופוגענית, אך אינה מפתיעה. שוב ושוב, אנו נעים כבתנועת מטוטלת - מכינים עוד תוכנית של הממשלה הקודמת להטבות לפריפריה, וחוזרים צעד אחורה.

תזכורת לקוראים ולפוליטיקאים - תוכניות היו, לפחות שמונה לנגב, לאורך עשרות השנים שבהן הממשלות עוסקות "בחזון הנגב", כאשר תוכנית אחת מרשימה וגדולה מקודמתה. כולן מבטיחות פיתוח, שגשוג, עבודה וכו'. כבר ב-1995 יזמו משרדי הפנים והשיכון ומינהל-מקרקעי-ישראל, הכנת תוכנית-אב למטרופולין באר-שבע, שתהווה מנוף לפיתוח מחוז דרום כולו, החולש על 66% משטח מדינת ישראל. התוכנית כללה הקמת שדה-תעופה בינלאומי, פיתוח תעשייה - לרבות עתירת-ידע - ועוד ועוד.

אלא ש"חזון הנגב" הוא מושג שחוק ולא רלבנטי, כפי שמושגים וערכים אחרים, כמו צדק חברתי, שוויון וצמצום פערים כלכליים וחברתיים נשחקו ואיבדו מהרלבנטיות שלהם. לעיתים מדובר ב"מכבסת מילים" ששולפים כדי לצבור כוח אלקטורלי בהנחה - שהייתה נכונה עד עתה - שציבור הבוחרים מוחל, סולח ומגיש את הלחי השנייה. ובעניין הצדק החברתי, זעקות השבר מהפריפריה שונות מאלה של המוחים ב"מדינת תל-אביב" ושל מעמד הביניים ש"יש עתיד" בראשות יאיר לפיד מדברת לכאורה בשמו. תושבי הפריפריה בצפון ובדרום זועקים זעקות-שבר של עוני והזנחה רבת-שנים, במיוחד בקרב המיעוטים.

בעיני נערי האוצר זה פשוט וקל לבטל הטבות שניתנו (אם ניתנו), שכן בעיניהם הן אינן כלכליות ומשבשות את מנגנוני השוק של הכלכלה החופשית, שאמורים לווסת בעצמם את ההיצע והביקוש לדיור וידאגו לפיזור האוכלוסייה.

אך הפעם אפילו אנשי אגף התקציבים הגזימו. ביוני 2011 אישרה הממשלה הענקת הטבות למשפחות צעירות שרוכשות דירה ראשונה בפריפריה - והן יכלו לקבל מענק של כ-60 אלף שקל מהמדינה, מהם 40 אלף שקל ליזם שיבנה בפריפריה. אלפי משפחות התפתו להצעת התמיכה ורכשו דירות. אלא שעם ביטול ההטבה נותר רוב המשפחות בלי הכסף.

קשה להניח שנערי האוצר קיבלו את ההחלטה לבדם. החשד הוא שרוח המפקד, שר האוצר לפיד, ריחפה ודחפה את ההחלטה. רוב ציבור בוחרי "יש עתיד" מגיעים מיישובים במרכז הארץ, ולכן אפשר שמחויבותו לקידום הפריפריה אינה גבוהה.

ביטול ההטבה לרוכשי הדירות מצטרפת למדיניות רחבה יותר. נזכיר את התיקונים לתמ"א 35 לציפוף הבנייה במרכז על-חשבון הפריפריה, ועל קיצוץ התקציבים לפיתוח רשת הכבישים לפריפריה, כדי להבין שמדובר בגישה כוללת.

הפגיעה בפריפריה קשה במיוחד משום שבשנים האחרונות נראה היה שחל שינוי בגישת הממשלה. הדבר בא לביטוי בשתי החלטות אסטרטגיות לפיתוח הנגב והגליל - העברת בסיסי-ההדרכה של צה"ל לנגב, והקמת בי"ס לרפואה בגליל. במקביל, פיתוח תשתיות התחבורה קיצר את המרחקים בין המרכז לפריפריה ואיפשר מעבר של מתיישבים חדשים אליה.

נדמה היה, לרגע, כי בפריפריה מתחולל מפנה לאחר שנים של הזנחה והדרה. גם אנשי הפריפריה חדלו לדבר על "קיפוח" ו"מסכנות" והחלו לדבר על "הזדמנויות כלכליות".

פעם זה היה צו לאומי

הפריפריה בישראל יותר משהיא מושג גיאוגרפי היא ממשות חברתית-כלכלית. הפערים בין מרכז לפריפריה עודם נרחבים בכל ממדי החיים - חינוך, בריאות, תעסוקה, דיור, הזדמנויות כלכליות, נגישות להון, יזמות וכו'.

בפריפריה יש פחות מקומות עבודה והשכר לעובדים נמוך יותר. ההשקעה בתלמיד נמוכה מההשקעה בתלמידי המרכז וגם שיעורי הזכאים לתעודת הבגרות והסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה נמוכים יותר. וגם רמת שירותי הבריאות נמוכה יותר מבמרכז. מכאן שנדרשת פעולה אקטיבית של הממשלה כדי לצמצם את הפערים ולהקטינם.

פיתוח הפריפריה הוא אינטרס לאומי ודרוש כדי למנוע את הפיכת ישראל לעיר-מדינה אחת, מחדרה עד גדרה. הגיעה השעה לדאוג לפיזור האוכלוסייה (פעם זה היה צו לאומי) במרחבי הפריפריה. ביטול ההטבות לרוכשי דירות בפריפריה היא החלטת אוצר גרועה, שמונעת משיקולים זרים ולא צודקים, ואם יש בה כדי להצביע על גישת שר האוצר זה מדאיג מאוד.

* הכותבת, שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו, היא חברת מועצת עומר ופעילת ציבור.