הציבור יכול להרוויח מהגז, וגם היזמים

צריך לקוות שהחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו על יצוא הגז התקבלה באופן רציני יותר מהאירוע המשונה שבו נמסרה ההודעה לציבור. העיתונאים הוזעקו בשבוע שעבר (יום רביעי, 19.6.13) למסיבת-עיתונאים בהתראה של פחות משעתיים, כאילו מדובר בהודעה על יציאה למבצע צבאי והמטוסים הראשונים כבר עושים את דרכם אל היעד.

נתניהו ניסה לנמק מדוע ההכרעה צריכה להתקבל בממשלה, לא בכנסת: "יש משמעות לקידום הנושא תוך זמן קצר. אנחנו לא רוצים להידמות למדינות שהתמהמהו בקבלת ההחלטה ובסוף נשארו בלי גז". אם לעיתונאים הייתה ניתנת האפשרות להציג שאלות, הראשונה הייתה: "אדוני ראש הממשלה, אם כל-כך דחוף לקבל את ההחלטה במהירות, למה לא טרחתם לעשות את זה בתשעת החודשים שחלפו מאז שוועדת צמח הגישה את המלצותיה?"

אמנם חשוב להחליט מהר, והעברת ההכרעה לכנסת אכן עלולה לעכב את ההחלטה (אם כי יו"ר ועדת הכלכלה, אבישי ברוורמן, התחייב לקיים הליך מהיר במיוחד), אבל אחרי שהממשלה מרחה קרוב לשנה היא האחרונה שיכולה לנפנף בחשיבות הלו"ז. מה עוד שעתירות לבג"ץ יכולות לגרום לאובדן זמן יקר לא פחות.

חוות-הדעת של המשנה ליועמ"ש, אבי ליכט, מבהירה כי החוק היבש מאפשר לממשלה לקבל את ההחלטה בעצמה, אבל הריח הציבורי עלול להיות בעייתי. השר יובל שטייניץ מתגאה עד היום בהקמת ועדת ששינסקי ובעובדה שבעקבותיה אושר בכנסת "חוק ששינסקי". החוק עבר בתמיכת 78 ח"כים מול התנגדות של שניים בלבד, ואיפשר לשר האוצר דאז לומר בהתרגשות כי "כל קשר בין הון לשלטון הוכח היום כבלתי אפקטיבי, לא פעל ולא שיבש את מהלך החקיקה". אם כך מדוע שהוויכוח על יצוא הגז לא יזכה לאקורד סיום דומה?

משחק סכום אפס

המחלוקת על יצוא הגז מקפלת בתוכה ויכוח רחב הרבה יותר, על חלקו של הציבור בתהליך קבלת ההחלטות ובחלוקת העושר הנגזר ממשאבי הטבע השייכים לכולנו. הוויכוח על היצוא נראה כמו המשכם של המאבקים שניטשו סביב ועדת ששינסקי (שדנה בגובה המיסוי והתמלוגים על גילויי נפט וגז), אבל מדובר במקרים שונים בתכלית.

הקרב על גובה התמלוגים היה משחק סכום אפס: כל שקל שהלך ליזמי הגז נגרע מהציבור, ולהיפך. המקרה של היצוא מורכב יותר, ונראה שקיימת נקודת אופטימום שבה גם היזמים וגם המדינה יכולים להפיק את מרב הרווח.

העידן החדש, שבו הציבור מגלה מעורבות ערנית, לעיתים אגרסיבית, בקבלת ההחלטות, קיבל בשבוע שעבר ביטוי בהתבטאות יוצאת דופן של פרופ' יוג'ין קנדל, שאמר בוועידת הנשיא כי "האיום הגדול על הכלכלה והדמוקרטיה הוא הדיון הציבורי בנושאים כלכליים" משום ש"הפסקנו להאמין שמי שלא מסכים איתנו מייצג עמדה לגיטימית".

קנדל צודק באשר לסגנון - לא כל החלטה של הממשלה היא "שוד הגז" ולא כל פקיד מקצועי שדעתו שונה משל ארגוני הסביבה והחברה הוא שליח הטייקונים, אבל קנדל טועה בקשר למהות. המעורבות של הציבור ושל ארגוני החברה האזרחית היא ביטוי מבורך להתעוררות של המודעות הדמוקרטית, וכדאי לזכור שלא ההמון הנבער אחראי לכך שישראל ממוקמת סמוך לפסגה העולמית במדד אי-השוויון. הממשלה שקנדל מייעץ לה, וקודמותיה, הן שנושאות באחריות לפערים בחברה.

אחרי שיונמכו להבות הגז, ממתינה בפינה המחלוקת האנרגטית הגדולה הבאה: התוכנית לפתוח את קרביהם של שניים מהחבלים היפים בישראל - עמק האלה וחבל עדולם - כדי להפיק נפט מסלעים השוכנים במעבה האדמה (פצלי שמן) בטכנולוגיות מזהמות ושנויות במחלוקת.

לטענת בעלי ההון האמריקאים שמקדמים את הפרויקט, חשיבותו טמונה בכך שהוא יעניק לישראל עצמאות אנרגטית. אבל רגע - אם אנחנו יכולים לייצא כל-כך הרבה גז, סימן שכבר הגענו לעצמאות אנרגטית, לא?

כדאי לזכור את זה כשתשמעו את הצירוף "פצלי שמן", וזה יקרה בקרוב.