ילד מזדקן

כשנאלמה תרועת פסטיבל ה-90 לנשיא המדינה, והחלו הפרשנויות והחמצות הפנים, אמרו באחד מאולפני הטלוויזיה שאירוע כזה לא "מתאים לנו", הישראלים. תרבותית. הרי כך התרגלנו לחשוב על עצמנו: פשוטים, בלתי פורמליים, צנועים. תפוז ושרית חדד, לא קוויאר וברברה סטרייסנד.

אך גם מופע המיתוג מחדש של הנשיא שמעון פרס, כמו רבים מהדברים שחולפים על המסך שלנו, הוא בבואה מושלמת של מי שאנחנו היום, מי שהפכנו להיות. לא פחות ממהדורת החדשות, בדיוק כמו "האח הגדול".

אל תרחיקו לצפון קוריאה או לחילופין אל ארצות-הברית של אמריקה. מגלומניה וניתוק הם חלק בלתי נפרד של היום-יום שלנו. חברה שמודדת את עצמה על-פי מהירות המכשיר וגודל הג'יפ; חברה שהישגי בה הוא לא מי שמתמיד, נשאר ומשקיע, אלא מי שעושה מכה מאקזיט; חברה שאחד מבכירי שריה מכנה עם אחר "רסיס בישבן", ושסימני דולרים מתהווים במבטיה לנוכח מרבצי הגז שהתגלו מול החוף - האם לחברה כזו יש דרך אחרת מזו שראינו לחגוג עם מנהיגה?

הנשיא פרס מדבר רבות על המבט קדימה, על אי-התבוססות בעבר ועל העתיד, הניצב לבדו לנגד עיניו. ושם, לפי חלומו, הוא רואה טכנולוגיה והיי-טק וכמובן שלום. אך בעוד רכבת ישראל הזו דוהרת אל המחר, ומניחה לכבליה, היא אינה מבחינה כי ציבור הולך וגודל מושך במעצור החירום. הם פספסו את התחנה.

ראינו אותם בשבוע האחרון במופעי האיחוד של כוורת. עמדו שם, מזיעים ונרגשים, ישראלים רבים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, בני כל העדות וגדלי הכיפות. פתאום הם לא רצו פייסבוק או וואטס-אפ, לא רב-ערוציות, ולא פוליטיקה חדשה. הם רצו מכולת, סולת ותרנגולת. וכשהם חיבקו שם את ילדיהם, בלי תיווך של סמארטפון, הם שרו יחד את כל השירים, ובשירתם ביקשו בחזרה את המדינה שכבר איננה פה.

תוכנית ההתנתקות הגדולה

זו לא רק כוורת ולא רק בישראל. בשנים האחרונות, מאז המשברים הכלכליים שפקדו את העולם, עולה מפלס הגעגוע. הוא הולך ומתערבל בתחושות של פחד מהתלות ההולכת וגוברת במכשירים הדיגיטליים, פחד מאי-שליטה בתוכן שמציף אותנו מכל עבר, ופחד אימה על ילדינו. הם הופכים להיות חדים ומוצלחים מאיתנו, אך גם מסוגרים וקהים. לכן, אם תביטו סביב, תבחינו כי הקריאה העיקשת לחדשנות אינטנסיבית, הולכת ומפנה מקום רחב יותר לנוסטלגיה.

כוורת בפארק, דן שילון והמעגל בטלוויזיה, אולי אפילו יעקב פרנקל בבנק ישראל, וכן, גם שמעון פרס. כל אלה אינם רק התרפקות לרגע, הם תביעה מאוד ברורה של החברה הישראלית להשבת אבידה. להחזרת ערכים שאינם מבוססי מקום או תלויי אפליקציה, שהם חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.

על מקבלי ההחלטות במדינה להבחין בכך, בחוסר הזה. ולא רק הם, גם אנחנו כאן, בתקשורת - במיוחד הכלכלית - שמסקרים את האינטנסיביות הזו ומעודדים אותה נמרצות, חייבים לשים לב לזרמים התת-קרקעיים של תוכנית ההתנתקות הגדולה. בכל אותם אנשים שנמאס להם, שמוציאים טלוויזיות מהבית, סוגרים סלולרי, שמרחיקים אל הטבע והאדמה.

טרנדולוגים מזהים את התכונה הזו כ"חיפוש אחר האמת". לא כמונח ניו-אייג'י, אלא כרצון צרכני לנקות את מה שאנחנו קונים ומקבלים מהבטחות-שווא ומזיוף. זו מה שבעינינו היא הישראליות, זו האותנטיות. וזה כנראה מה שכל-כך הפריע לנו בחגיגות של פרס.