שקר הרייטינג הגדול

"האח הגדול", יום ג' 21:00, ערוץ 2 קשת

לא ייאמן שהמשפט הזה נאמר עכשיו בחדרי-חדרים על-ידי האנשים שהתרגלו לחיות לפי ולמען טבלאות הרייטינג, אבל רייטינג אינו הכול, במיוחד כשמאחורי המספרים היפים מסתתר חשש גדול לרייטינג של העונות הבאות.

הכוונה היא לעונה החמישית של "האח הגדול" שנמצאת לקראת אמצעיתה. אחת לשבועיים לערך אני נוהג לערוך כאן מעין "ספירת מלאי" של התוכנית, הרבה יותר מתשומת-הלב שמוקדשת בטור הזה לתוכניות אחרות, ולא בכדי: רייטינג ממוצע של קרוב ל-40% (מספר שירד קמעה עם תחילת החופש הגדול לתלמידי התיכון) במדינה דמוקרטית עם טלוויזיה רב-ערוצית, הוא כמעט בלתי נתפס.

אז למה למרות המספרים המעולים, נדמה שמאחורי הקלעים מישהו מתחיל להזיע? הסיבה היא הבאזז, אותו עניין חמקמק שקשה לכמת במספרים של היום, אבל ברור שיקבע את המספרים של מחר.

לא מעט אנשים (ואני ביניהם), צופים בעונה הזאת מכוח האנרציה, כי זה מה שהתרגלנו לעשות בערב אחרי החדשות - לתת לערוץ 2 את זכות השיעמום הראשונה שלנו, ורק אחר-כך לחפש עניין בשדות זרים.

ובכן, העונה הזאת לא משעממת מספיק בכדי להבריח אותנו מהמסך, אבל היא בהחלט לא מספיק מעניינת כדי שיהיה אכפת לנו באמת.

הגילוי היחיד עבורי בעונה הזאת של "האח הגדול" הוא עד כמה הפכנו לחברה מסורתית: גם הדוגמן הרוסי המקועקע, גם המזרחי המבוגר, גם הלסבית הגברית וגם הגולש שלא שירת בצבא - כולם מקפידים לנשק מזוזות, להניח תפילין ולתבל כל משפט שני ב"תודה לאל" או ב"עזרת השם".

למה העובדה שאנחנו לא מתעניינים באמת, אלא רק בוהים במסך, צריכה להטריד את הפקת "האח הגדול"? בגלל שכוחה של תוכנית ריאליטי מצליחה נשען לא רק על אחוז הקהל שצופה בה, אלא על החשיפה לכל השאר: דרך השיח ברשתות החברתיות, ועד החיקויים בתוכניות בידור וסטירה. את מי יחקו הפעם?

אבל עזבו את כל סברות הכרס שלי ובואו נשוב למספרים: הרייטינג של התוכנית ביום ראשון גבוה משמעותית מזה של יום שלישי, ערב ההדחה. מה זה אומר? שאנחנו צופים בתוכנית כשנוח לנו (ימי ראשון) ולא מפני שאנחנו מתעניינים בגורל הדיירים (ימי שלישי).

זו המציאות שבה צריכה תוכנית המציאות להכיר: עוד לא נטשנו את המסך, אבל עוד "עונת מלפפונים" שכזאת - וגם הרייטינג יקרוס.

קבלו אזהרת צפייה.