הדילמה הסורית

ברירות במזרח התיכון אינן ברירות מחדל. לעולם אינן ברירות מחדל. יש בהן משהו ממין בחירתו של אברהם על סף העקידה. בהגיונו המרתק של קירקגור, לא היה כלל מוצא: יוריד את המאכלת על צוואר יצחק, לא תצא עוד אומה מחלציו; לא יוריד את המאכלת, ימרוד באלוהיו. האיל מכריע את הדילמה, אבל איך אפשר לסמוך על הופעת האיל ברגע האחרון ממש.

אני מודה שכבר השתמשתי במטפורה הזו, כמעט באותו העניין עצמו. כתבתי כאן בפברואר 2012 על מצוקת הבחירה של בנימין נתניהו בשאלת הפצצה האיראנית: לתקוף או לא לתקוף. כאן, ברירת העקידה באה בעניין דומה מאוד, אבל קרוב הרבה יותר. הגיע הזמן לבחור אויבים במלחמת האזרחים הסורית-לבנונית.

שאלת המרעום הגרעיני של איראן קיבלה ממד אחר בהחלט מאז עמדה בראש סדר היום. עכשיו השאלה אינה עוד אם איראן תוכל לענוד ראש חץ גרעיני על טיל בליסטי ארוך-טווח. עכשיו השאלה אם תהיה לה עמדת בכורה בדרך לטבריה, לצפת ולחיפה. התשובה אינה יכולה עוד להידחות מפני שהיא נוגעת לשיור הלאומי.

ההיסטוריה התחילה ב-82'

ההיסטוריה של המזרח התיכון השתנתה בקיץ 1982 בזכות שני מאורעות, שתוצאותיהן התנקזו אל אותו ערוץ עצמו. אחד היה ניצחון גדול של צבא איראן במלחמה עם עיראק, שהתחילה שנתיים וחצי קודם. השני היה כניסתה עטורת הניצחון של ישראל למערב ביירות, לאחר שאש"ף גורש וצבא סוריה הוכרח לעזוב.

הניצחון על עיראק הפך את הגלגל במלחמה, שנועדה מלכתחילה להסיר את צל פרס. סדאם חוסיין העניק לעצמו שלטון מלא על עיראק רק ב-1979 (היה עד אז סגן הנשיא). ממשלתו התחילה לפרסם מודעות ענק בעיתוני אירופה, שהשוו את סדאם במפורש עם מלכיה הגדולים של הציוויליזציה המסופוטמית הקדומה, אדונית המזרח עד עליית הפרסים.

הוא השביע את עצמו לנשיא רק חמישה חודשים לאחר ניצחון המהפכה האסלאמית באיראן. שנה ורבע אחר כך הוא יצא למלחמה, שנועדה לחנוק את משטר חומייני בעודו באיבו. האמריקאים לא יזמו את המלחמה, אבל היה עליהם להחליט מי מן השניים, חומייני או סדאם, מסכן יותר את האינטרס הלאומי שלהם. חומייני הקל על הבחירה, כאשר הניח לתומכים קיצוניים לתפוס את שגרירות ארצות הברית בטהראן.

מוטב היה לסדאם אילו הפיק לקח היסטורי חשוב: אין פולשים אל מהפכות עממיות, עם בסיס תמיכה רחב. ראו-נא מה קרה לריאקציה האירופית, שקיוותה לחסל את המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18; ומה קרה לניסיון האמריקאי-צרפתי-בריטי/פולני להרוס את המהפכה הבולשביקית בסוף מלחמת העולם הראשונה; ומה קרה באותו הזמן עצמו ליוונים, שחשבו כי התפוררות טורקיה מעניקה להם הזדמנות להפוך את הים האגאי לאגם פנימי.

המהפכה האיראנית, צריך לומר ללא חמדה, לחמה בגבורה. היא בלמה את סדאם סמוך מאוד לקו הגבול, והקיזה את דמו (כמובן גם את דמה שלה). במאי 1982, היא הנחילה לו מפלה איומה ב"מבצע ירושלים", והפכה את מלחמת ההתקפה שלו למגננה נואשת. המלחמה נמשכה עוד שש שנים, והסתיימה בתיקו, אבל המהפכה האסלאמית נחלה ניצחון אסטרטגי.

להביס את הלאומנות הערבית

בימים ההם, ישראל בחרה בחירת עקידה. ההתקפה על הכור הגרעיני העיראקי, יוני 1981, אמנם לא השפיעה במישרים על גורל המלחמה, אבל חזרה והעניקה תוקף לדוקטרינה רבת השנים של ישראל: הלאומיות הערבית החילונית (יחסית) היא האויבת הקיומית הגדולה, וממילא כל מי שעומדים נגדה הם בעלי ברית בכוח.

קיץ 1982 נראה אפוא מבטיח במיוחד: הפרסים הביסו את הלאומנות הערבית בשעריהם, וישראל הביסה את הלאומנות הערבית בלבנון. גודל המלכודת שכרתה ישראל לעצמה לא התחיל להתחוור אלא שנים אחר כך.

בקיץ 2013, שלושים שנה לאחר שמנחם בגין אישר בפומבי כי ההתערבות בלבנון הייתה "אסון", ישראל צריכה להתמודד עם התוצאות ארוכות-הטווח של קיץ 1982. היא צריכה לבחור בין אסלאם סוני ובין אסלאם שיעי, בין קנאים אנטי-ציוניים ואנטישמיים לבין אנטישמים וקנאים אנטי-ציוניים, בין סוריה/לבנון בהשראת חמיינאי ונסראללה לבין סוריה/לבנון בהשראת ארדואן ומורסי.

מה הפלא שכל יצר בגופה של ישראל זועק: לא לבחור, לא לנו המלחמה הזו, הניחו להם להקיז זה את דמו של זה. אבל במקרה כזה מוטב לדעת, כי גם לאי-בחירה יש תוצאות.

האריה הורג את השור

השבועון אקונומיסט אינו מקור ההשראה של הרשימה הזו. באמת. כתבתי כדברים האלה בעבר. אבל האקונומיסט ראוי לתשומת לב מיוחדת. לא מפני שהבריטי רב-היוקרה הזה מחוסן מטעויות, אלא מפני שאי אפשר לטפול עליו הגזמה מכוונת, ואי אפשר לייחס לו מניעים נסתרים.

"האם אפשר לעצור את איראן?", שואל השבועון לרוחב עמוד השער שלו, על רקע תבליט פרסי עתיק של אריה טורף שור. הוא מציג בנוסח הבוטה ביותר את חומרת הברירה: "על המערב להתערב בסוריה מסיבות רבות [...] אבל התחזקות השפעתה של איראן היא סיבה נוספת, שכן האינטרס המערבי אינו מתיישב עם הגמוניה אזורית של מדינה הנותנת חסות לטרור, ושוללת את זכות הקיום של ישראל [...] כאשר המעצמה הפרסית עומדת בסימן עלייה, אין זה הזמן להתקפל מן המזרח התיכון".

מאחר שלישראל ממילא אין הפריבילגיה של התקפלות מן הגיאוגרפיה, הברירה שלה היא בין השתמטות מהחלטה ובין מחיר היסטורי.