מסע לארץ בתולית: טיול ג'יפים בין רכסי ההרים של קירגיזסטן

כשאמרו לי שבטיול הזה אנחנו עומדים לחצות את רכס אלא טו (Ala Too) שבקירגיזסטן, הייתי בטוח שמישהו נפל על הראש. הרכס האדיר הזה (בין 5,000 ל-7,000 מטרים גובה) חוצה את קירגיזסטן, נחשב לאחד מרכסי ההרים היפים בעולם אך גם הקשים והנידחים שבו, והרעיון לחצות אותו נראה יומרני למדי.

יזהר גמליאלי, הבעלים של חברת טריפולוג'י, פרש לפניי את המפות, והסביר שבבדיקה מדוקדקת בתצלומי אוויר סובייטיים, יחד עם בחינה מעמיקה של מפות Google Earth, נראה שהם עלו על שרידי דרכים עתיקות שחוצות את הרכס הבלתי מושג. לא עמדתי בפיתוי, והצטרפתי לטיול פורץ מסלול, שבדיעבד התברר כאחד מהטיולים היפים בחיי.

הנחיתה בבישקק הבירה לא רמזה אף במעט על שעומד להתרחש. הגענו לפנות בוקר לשדה תעופה קטן ומנומנם. על המסלולים עמדו עשרות מטוסי גלאקסי של הצבא האמריקאי (בקירגיסטן נמצא הבסיס העיקרי של צבא ארצות הברית במרכז אסיה) ושוטרים במגבעות גבוהות קיבלו את פנינו בחיוך עייף של בוקר מוקדם. ביציאה משדה התעופה חיכו לנו הג'יפים, שעמדו בסתירה לשדה עצמו: נקיים, גדולים ומרווחים, אוטומטיים ועם מנוע נפוח. יצאנו לדרך.

כבר לאחר שעה קלה מצאנו את עצמנו מטפסים למעבר הרים בן 3,500 מטרים. סביבנו פריחה מרהיבה, פסגות עטורות קרחונים ועדרי סוסים גדולים בדרכם אל ההרים - לשדות המרעה האין-סופיים של הרי אלא טו. ההתרגשות אחזה בנו כשנסענו לאורך נהר קוקומרן, בתוך מדבר גבוה, צבוע בחמישים גוונים של אדום ובעוד עשרות גוונים אחרים של מדרונות ושל סלעים.

הגענו למחנה האוהלים שלנו (מיטות, סדינים, כריות, שמיכות, כיסאות - פינוק אמיתי) בתוך קניון אדיר. התרחצנו במפל קטן שמימיו צלולים - מקלחת טבע מופלאה, התיישבנו לצד אגם קטן, וריח הברביקיו כבר עלה באפינו.

שלא ייפול הכובע לעולם

במחצית היום השני נכנסנו לערבות דשא ירוקות שבקצותיהן פסגות הרים בנות 6,000 מטרים ויותר. נסיעה בארץ בתולית, תחושת בראשית. בעזרת הג'יפים פילסנו דרך בתוך כרי הדשא אל "יורטות", אוהלים אסייתייים המהווים בתים לנוודים.

כשהתקרבנו לאחד כזה, הנוודים שראו אותנו מתקרבים נראו אחוזי תזזית. הנשים חשו אל הסוסות והגברים אל היורטה. ידיהן המיומנות של הנשים הקירגיזיות חלבו את חלב הסוסות המכונה קומיס, ואילו הגברים הביאו גבינות ולחם.

הנוודים הקירגיזיים רואים כל אורח כאילו נשלח אליהם מאת האלוהים. הם הזמינו אותנו לתוך היורטה, שרו בשבילנו שירי נדודים קירגיזיים, השקו אותנו בקומיס החמצמץ והאכילו אותנו בלחם ובגבינה מלוחה.

שמענו על מערכת האמונות הנוודית: למשל - בראש היורטה יש פתח המכונה טונדוק; כל אישה חייבת לפתוח את הטונדוק לפני עלות השמש ולסגור אותו אחרי שקיעתה. הטונדוק מסמל את הפתח שממנו נכנס המזל ליורטה עם קרני השמש הראשונות של הבוקר.

לגברים יש כובע המכונה קלפאק; צבעו לבן והוא מסמל טוהר, רוחניות, אנרגיה טובה, ערכים, מוסר, כבוד עצמי. הקלפאק שומר על האדם החובש אותו. נווד לעולם לא יצא למסע נדודים ללא קלפאק שישמור עליו. הברכה הנוודית השגורה ביותר היא "מי ייתן והקלפאק לעולם לא ייפול מראשך".

הירידה לכיוון הרי טיאן שאן שעל גבול סין כמעט השכיחה את מה שחווינו עד כה. חצינו מעברי הרים שמפסגתם נוף מדברי לכיוון צפון ונוף קרחוני לכיוון דרום, שילוב מופלא של מדבר וקרח.

נוודים רכובים על-גבי סוסים ניווטו מאות סוסים אל מחוזות מרעה חדשים. עברנו דרך חאנים עתיקים על מסעף של דרך המשי, פגשנו בגמלים דו-דבשתיים, אך חוויית היום החזקה ביותר התרחשה כאשר נקבת יאק המליטה גור יאק לצד נהר גועש. לפתע הופיע לצדם נווד רכוב על סוס, גהר ממרומי סוסו אל היאק הנולד, הרימו ברגליו והשליך אותו לתוך הנהר.

היינו המומים. לא הבנו את פשר המעשה הנורא, אך כעבור רגעים אחדים התדהמה הפכה לתובנה. היאק הקטן נסחף מעט עם הזרם, אך מהר למדי הצליח להגיע לגדת הנהר, שם חיכתה לו אמו ויחדיו הם הצטרפו אל העדר. זה עתה עבר היאק טקס חניכה קצר למעברי נהר, וצלח אותו בשלום!

האם נצליח לעבור?

זהו, עולים לאלא טו. יש קצת מתח באוויר. קצת חשש מהגובה. האם נצליח לחצות את הרכס? האם תצלומי האוויר נכונים? האם המסקנות נכונות? מה מחכה לנו במקום שכבר שנים לא עבר בו צמיג ולא נשמע בו מנוע? הרי הדרכים הראשיות במדינה זו הן דרכי עפר גרועות - לך תדע מה יהיה פה. כננת יש, חגורות גרירה - יש, מעדר ואת חפירה - יש, ויזהר שמדריך ומוביל את השיירה שופע מצב רוח טוב כהרגלו ומוביל בבטחה את השיירה. הנוודים שאלו "לאן?". אמרנו, "למעבר ההרים...". ענו, "הלוואי שהקלפאק לעולם לא ייפול מראשכם". אמן.

נסענו במרחבים ירוקים זרועי יורטות וסוסים. מדי פעם דהרו אלינו נוודים אכפתיים לברר אם לא קצת... טעינו. המראה של שיירת הג'יפים המדוגמים שלנו - במקום שבו, מלבד עדרי סוסים לרוב, רואים לעתים רחוקות רק משאיות חבוטות - הפתיע אותם ללא ספק.

גם אנחנו הופתענו. מצאנו קטעים בנתיב העתיק, שלעתים נדמה היה שמור להפליא. ה-GPS מצביע על 3,000 מטרים, קרחון מימין. 3,500 מטרים, נהר בצבע טורקיז זורם בפיתול מושלם. 3,700 - גלישת קרקע, והדרך נעלמת. מתחילים לאלתר.

הכול פורח, הכול ירוק. רכסים אדירים סביב, קרחונים גולשים בתוך עמקים, נהרות, יורטות, סוסים. שלווה פסטורלית מצד אחד, וההתרגשות מהלא ידוע מצד שני. האם נצליח לעבור? בגובה 3,700 מטרים ידענו שנותרו לנו שישה קילומטרים עד המעבר, טוסור. התחלנו להסיט אבנים, למלא תעלות קטנות על הנתיב, לחצות נחלים גבוהים. תמיד הסוף הוא הכי קשה. תמיד לקראת הסוף תחכה הפתעה שלה לא ציפית. ופתאום... הדרך הפכה לברורה ולנקייה. ההפתעה הייתה מושלמת - הגענו למעבר אלא טו!

מישהו אופטימי במיוחד שלף שמפניה, וכל החבורה התכנסה לחגוג את גודל האירוע. לא ידענו מה מחכה לנו בצדו השני של המעבר, אבל התחושה הייתה ששום דבר כבר לא יעצור בעדנו.

הירידה חשפה לעינינו מראות חדשים, מגוונים ומרתקים. ירדנו אל אגם איסיק קול, האגם המרכזי במרכז אסיה. ישבנו לחופו והבטנו להרים, ולא האמנו לעצמנו שעברנו את הפסגות האלה. הקלפאק לא נפל לנו מהראש...

הכנפיים של הלוחם

התפנקנו במלון מפתיע, שריד לתקופה הסובייטית, שבה שימש האגם אתר נופש יוקרתי בתוך יער עצי אשוח, במים קרים וצלולים של האגם. הורדנו דופק, וחזרנו לציביליזציה - אחרי ימים של ניתוק - לחדשות בלתי נמנעות שקיבלנו בעזרתה האדיבה של התקשורת האלחוטית. ציביליזציה? הייתי פזיז מדי! נכנסנו לקניון שבעת השברים, קניון אדום שבו גושי סלע אדירים נחצו לשניים.

את מאלף העיטים פגשנו לא רחוק משם. אדם מרשים, נושא על ידו עיט סלעים ענק. בתרבות הקירגיזית המסורתית היו הנוודים מאלפים עיטים כדי שיצודו בעבורם ארנבות ושועלים. עד היום מתקיימות שם תחרויות ציד באמצעות עיטים ונצים מאולפים. לזוכים שמור כבוד מלכים.

רוסלן, איש העיטים "שלנו", עלה על גבעה ושחרר ארנבת במורד הוואדי. הוא הסיר מסכה מעל פני העיט, וזה נסק אל השמיים. העיט פלט צווחה אדירה, וטס במהירות שיא לעבר הארנבת הנמלטת בלי להותיר לה סיכוי. שמענו הרצאה מאלפת על אופן אילוף העיטים ועל ה"החתמה" הנוצרת בין העיט לפטרונו, שמגדל אותו מרגע בקיעתו. רצינו לשחרר את הארנבת מלפיתתו הקטלנית של העיט, אך רוסלן הסביר שהעיט האהוב שלו הרוויח את טרפו ביושר, ונאלצנו לוותר.

משם נסענו לצפות בתחרות מסורתית המכונה יולאק טרטיש. שתי קבוצות יריבות, רכובות על-גבי סוסים, נדרשות להרים גוויית עז מהאדמה תוך כדי דהירה מהירה, ולהניח אותה על תלולית הקבוצה היריבה. בתוך רגעים נשאבנו למחזה יוצא דופן, שכלל שעטת פרסות, ענני אבק, צעקות בין הפרשים, דהירה מטורפת, מיומנות אין קץ על-גבי הסוס הדוהר. לא יכולנו להוריד את המבט מאירוע הרכיבה הווירטואוזי הזה. כך הבנו לעומק את הביטוי הקירגיזי: "הסוס הוא הכנפיים של הלוחם".

המשחק הזה דימה מצב אמיתי: הגנה של רועי צאן קירגיזים על העדרים מפני טורפים כמו זאבים, תנים או נמרים. הפרשים נעים לעבר הטורף, מקיפים אותו עם סוסיהם מכל עבר, ומנסים להניף אותו אל האוויר ולהשליך אותו בחזרה לאדמה, כדי לרסק את מפרקתו.

אקורד הסיום של המסע היה שמור לצלילי הקומוס - כלי המיתר המופלא של הקירגיזים, שהנגינה בו "עולה אף על צלילי הזמיר". פגשנו בנערה שלפתה בידיה את כלי המיתר. המראה נראה תמים למדי, עד שאצבעותיה החלו לפרוט על נימי הרגש שלנו. לא האמנו שכלי מיתר רגיל יכול להוציא מקרבו עושר כה רב של צלילים, לדמות שעטת סוסים, מעוף ציפורים, נדודי שבט, ייסורי אהבה. הצלילים הללו עטפו הכול - את הנוודים, את הפרשים המיומנים, את העיט, את הצמחייה ואת הסוסים - על רקע הרי אלא טו שהיוו את התפאורה המושלמת.

קירגיזסטן, איפה זה, מה זה

קירגיזסטן היא אחת מארבע ה"סטנים" (לצד קזחסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן), השוכנות במרכז אסיה. היא גובלת בסין במזרח, בקזחסטן בצפון, באוזבקיסטן במערב ובטג'יקיסטן בדרום. קירגיסטן היא חלק מ"דרך המשי", מערכת נתיבי הסחר שקישרו בין מערב למזרח, מאירופה ועד סין, ובהם עברו לא רק סחורות כמו תבלינים ובדי משי אלא גם רעיונות, טכנולוגיות ודתות.

במאה ה-19 סופחה קירגיזסטן לאימפריה הרוסית, ואחרי המהפכה הפכה לחלק מברית המועצות. באוגוסט 1991 הפכה למדינה עצמאית, שידעה לא מעט משברים, שבשיאם (אפריל 2010) הרגו מפגינים את שר החוץ ופרצו עימותים בין הרוב הקירגיזי למיעוט האוזבקי. חיים בה כיום כ-5.5 מיליוני תושבים, והיא מדורגת במקום ה-109 בעולם במדד הפיתוח האנושי (לשם השוואה, ישראל במקום ה-16, קונגו במקום ה-186 ונורבגיה במקום הראשון).

מידע מעשי

יש כמה חברות ישראליות שמקיימות טיולי ג'יפים לקירגיזסטן, ובהן אקו, החברה הגיאוגרפית, איילה, פגסוס, רואים עולם ועוד. הטיול המתואר כאן התבצע על-ידי חברת טריפולוג'י, ומחירו 2,995 דולרים לעשרה ימי טיול. המחיר כולל טיסות, מלונות, הדרכה, גיפים, שף בקטעים שבהם ישנים בשטח, והפעילויות המתוארות בכתבה. אין טיסות ישירות לקירגיזסטן, וצריך להוסיף תשלום של 70 דולרים עבור הוויזה.