מאה שנה של סמים: הטור דה פראנס יצא לדרך

כשהחומה שלאנס ארמסטרונג בנה סביב השקר הגדול שלו סוף-סוף התמוטטה, עם פרסום הדוח של הסוכנות האמריקאית נגד סמים בספורט (USADA) באוקטובר 2012, הקריסה של ארמסטרונג תוארה במידה מסוימת גם כקריסה של אחד מאירועי הספורט הגדולים והיוקרתיים בעולם, הטור דה פראנס.

הדוח על ארמסטרונג למעשה לא חידש הרבה - חלק מהעדויות הופיעו גם בתחקיר של המגזין ספורטס אילוסטרייטד מינואר 2011, תחת הכותרת "התיק נגד לאנס ארמסטרונג"; חלקן שודרו בכתבה של תוכנית הטלוויזיה "60 דקות", ש-11 מיליון איש ראו בארצות הברית במאי 2011; וחלק מהן פורסמו לפני שנים בספרים שעיתונאים כתבו על ארמסטרונג. אבל הכוח של הדוח היה בנפח שלו: 202 עמודים שבהם 26 עדים, כולל 11 חברים לקבוצה של ארמסטרונג, מספרים בפרטי-פרטים על הסימום השיטתי שהוא הנהיג בתקופה שבה שלט (2005-1999) בטור דה פראנס.

בשבע השנים שבהן ארמסטרונג ניצח בטור דה פראנס, 41 מתוך שבעים הרוכבים שסיימו את המירוץ בעשירייה הראשונה בדירוג הכללי נכשלו בבדיקות סמים, כולל כל הרוכבים שסיימו במקומות השני והשלישי. מכיוון שארמסטרונג היה דמות גדולה מהחיים עם סיפור גדול מהחיים של קאמבק מסרטן, ומכיוון שגם חלק מהיורשים שלו (אלברטו קונטאדור הספרדי, למשל, שזכה בטור פעמיים) המשיכו להשתמש בסמים אסורים, ההפשטה שלו מתאריו הייתה, לפחות ברמה התקשורתית, מעין הספד לענף האופניים בכלל ולטור דה פראנס בפרט. הסמים יחריבו את הטור, כולם אמרו במשך שנים, והסוף של ארמסטרונג היה אמור להיות האפוקליפסה: הטור לעולם לא יהנה מהאמון ומהיוקרה שהיו לו בעבר.

והנה, לקראת המהדורה ה-100 של הטור דה פראנס, שיוצאת לדרך בקורסיקה ביום שבת, רשת יורוספורט הודיעה שהיא תשדר השנה מהמירוץ שיא של יותר מ-280 שעות, 87 מהן בשידור ישיר. בקנרי וורף, לונדון, ייפתח ב-15 ביולי פארק אוהדים ענק, שבו אפשר יהיה לצפות בשלבים המכריעים של המירוץ על מסכי ענק. ל'אקיפ הצרפתי השיק לפני שבועיים אפליקציה חדשה, שמאפשרת לקבל את ארכיון התמונות השלם של העיתון מהטור; חלק מהתמונות אפשר לראות גם בתערוכה בפריז שמוצגת ב-Jardin du Luxembourg סביב הסנאט הצרפתי. ובצד הרע של החשיפה, קבוצות שמתנגדות לחוק הנישואים החד-מיניים בצרפת הודיעו שהן מתכוונות להשתמש ב"נראות הגלובלית" של הטור כדי להמשיך במאבק נגד החוק.

הנראות הגלובלית של הטור דה פראנס - אירוע הספורט השנתי עם מספר הצופים הגדול בעולם, כ-3.5 מיליארד איש ב-190 מדינות רואים את המירוץ בכל שנה (שלישי רק למשחקים האולימפיים ולגביע העולם בכדורגל, שנערכים אחת לארבע שנים) - הוא נתון שלא צפוי להשתנות דרמטית - לא השנה ולא בשנים הקרובות. בעיקר כי למרות הפגיעה הלא קלה בתדמית של הטור, כשבוחנים את ההיסטוריה, את המסורת שעליה נשען רוב היוקרה שלו, מגלים שהטור שרד משברים לא פחות קשים, ואפילו יותר מזה: שמשברים הם חלק אינטגרלי מהנרטיב שלו, מהתרבות שלו, מהמהות שלו.

"באופניים מותר לשקר"

הגבולות הפיזיים של הרוכבים בטור דה פראנס נמתחו מעבר לקצה היכולת האנושית, למעשה אפשר לומר שהם נאלצו להשתמש בסמים - שלא היו אסורים אז - כדי לשרוד את המירוץ. עד 1920 הרבה רוכבים השתמשו בסטריכנין, אותו סם שלקח ארתור לינטון, כמשכך כאבים. ב-1924, אנרי פליסיאה, שזכה במירוץ שנה קודם, הראה לעיתונאי הצרפתי הנודע אלברט לונדרה מ-Le Petit Parisien, "איך אנחנו ממשיכים לרכוב": הוא וכמה קולגות הוציאו מתיק קוקאין (בשביל העיניים), כלורופורם (חומר הרדמה, הם השתמשו בו לחניכיים), ומשחה לברכיים שבמקור יועדה לטיפול בסוסים.

אחרי מלחמת העולם השנייה, הסם הפופולרי בטור במשך תקופה ארוכה היה אמפטמינים, שפותחו לשימוש צבא ארצות הברית כדי לעזור לצוותי תעופה להישאר ערים. גם הכוכבים הגדולים הראשונים של הטור - פאוסטו קופי האיטלקי (שזכה בטור ב-1949 וב-1952), הוגו קובלה השוויצרי (אלוף 1951), לואיס בובה הצרפתי (המנצח ב-1955-1953), זא'ק אנקטיל הצרפתי (הרוכב הראשון שזכה בטור חמש פעמים, ב-1957 ובין 1961-64) - השתמשו באמפטמינים, "כשזה היה הכרחי", אמר קופי. וזה היה הכרחי "כמעט כל הזמן".

רק ב-1966 הטור דה פראנס התחיל לבצע בדיקות סמים, אבל זה לא מנע מאף אחד להמשיך להשתמש. גם לא הסיפור של טום סימפסון, שבשנת 1962 נעשה הרוכב הבריטי הראשון שלובש את החולצה הצהובה (מוענקת למוביל המירוץ), ומת ב-1967 מהתקף לב באמצע טיפוס על הר (Mont Ventoux) בקטע ה-13 של הטור, כתוצאה משימוש יתר באמפטמינים. אחרי האמפטמינים באו הסטרואידים (שנות ה-80), אחרי הסטרואידים EPO (בשנות ה-90, סם שמייצר כדוריות דם אדומות כדי לשפר סיבולת) ועירויי דם (שנות האלפיים, עוד שיטה לא חוקית לייצר כדוריות דם אדומות); רק השמות וניסיונות האכיפה (הכושלים ברובם) השתנו.

המסורת הארוכה של שימוש בסמים בטור דה פראנס השפיעה גם על הדרך שבה התופעה נתפסת בקהל היעד המרכזי של המירוץ - אירופה. "בשביל אמריקאים, סימום קשור בשאלות על אופי, על טוב ורע", כותב העיתונאי דניאל קויל בספר Lance Armstrong's War, "בשביל אירופים, סימום הוא פשוט משהו שידוע שרוכבי אופניים עושים. C'est le metier, אומרים הצרפתים: זו העבודה... זו אותה הסתעפות שמתרחשת כשפוליטיקאי נתפס עם פילגש: אמריקאים נעשים זועמים: איך הוא היה יכול? בזמן שאירופים מושכים בכתף - אבל, כמובן".

האירופים, במידה מסוימת, כבר מחונכים לא לתת משקל גדול מדי לקיצורי הדרך בעולם האופניים. "רמאות, שקרים, הכחשות, הישרדות - זו צורת חיים", אמר מארט סמיתס, שמשדר את הטור עבור הצופים של ערוץ הטלוויזיה ההולנדי NOS. "האמת היא תמיד אחרת מאיך שהמציאות נראית. אני תמיד אומר לצופים, באופניים מותר לשקר. זה חלק חוקתי בענף". ב-2008, כשהענף התמלא בסם בשם CERA (הדור השלישי של EPO), סמיתס ציפה כמו כולם שהאוהדים "יפנו נגד הטור. במקום זה הוא היה יותר פופולרי מתמיד. לא נראה שזה משנה".

הספונסרים לא נרתעים

לא נראה שזה מאוד משנה גם לספונסרים, שאמנם מקפידים להרחיק את עצמם מרוכבים מסוממים, אבל ממשיכים את היחסים שלהם עם הטור בצורות שונות. "אנחנו לא נותנים חסות לקבוצה או לאינדיבידואל", אמר פייר ביילו, הדובר של הבנק הצרפתי LCL, אחד הספונסרים של הטור, "אנחנו נותנים חסות לאירוע ספורט שמדי שנה יוצר התלהבות נהדרת בציבור. הציבור הרחב יודע לעשות הפרדה". יצרנית המשקפיים אוקלי הלכה באותו קו בסוף 2012: מיד אחרי שהיא סיימה את הקשר שלה עם ארמסטרונג, היא חתמה על חוזה חסות עם הטור.

גם הספונסרים שנותנים חסות לקבוצות נשארו ברובם, בעיקר כי בשביל רובם הטור הוא "מכונת כסף טהורה", אמר אולריך לאכר, שמנתח את עסקי האופניים בשביל חברת הייעוץ הגרמנית IFM Group. ב-IFM, שמייעצת לשלוש קבוצות ולשמונה ספונסרים בטור, יושבים אנשים שמנתחים שידורים של כ-800 ערוצי טלוויזיה מהטור, כדי להעריך את החשיפה של כל מותג במירוץ. החברה מעריכה כי הערך הממוצע של החשיפה לספונסר של קבוצה בטור נע בין 8 מיליון דולרים לקבוצות החלשות ליותר מ-100 מיליון דולרים לקבוצה עם רוכב שמסיים גבוה. עלות המימון של קבוצה היא כ-20 מיליון דולרים בשנה; לכן הטור, אמר לאכר, "הוא עדיין השקעה נהדרת בפרסום אם אתה יכול להתמודד עם הסיכון של הסימום, ואפשר להתמודד עם זה באמצעות ניהול משברים טוב".

עוד השקעה נהדרת בפרסום (עלות של בין 200 ל-500 אלף אירו בשנה) היא השתתפות בקרוואן של הטור: שיירה של 160 רכבים מקושטים מטעם יותר משלושים ספונסרים, שנמתחת לאורך 12 קילומטרים ונוסעת באופן קבוע לפני הרוכבים מאז 1930. היוזמה הייתה של פול טבנין, איש פרסום בפירמת השוקולד המפורסמת מנייר (Menier), שרצה לחלק את מוצרי החברה לאוהדים שהגיעו לצפות ברוכבים על הכבישים. מייסד הטור, דגראנז', שלא רצה להיות תלוי רק בספונסרים שהם בעלי קבוצות, מחשש שהאינטרס שלהם בתוצאות המירוץ ישפיע עליו לרעה, אישר לטבנין לנסוע ממש לפני הרוכבים - ועם השנים הקרוואן נהיה מוסד בטור.

היום הקרוואן נוסע במשך 45 דקות עד שרואים את הרוכבים הראשונים, מחלק כ-16 מיליון מתנות לאוהדים שיוצאים לתמוך ברוכבים בכבישים, ומהווה האטרקציה המרכזית בטור עבור 39% מהצופים, לפי סקר שנערך בעבר בצרפת. יחד עם השיירות של הקבוצות ושל כלי התקשורת, מלווים את הרוכבים 4,500 איש ב-2,400 רכבים, שחולפים על-פני כ-15 מיליון אוהדים לאורך המירוץ, מספרים שמדרבנים בכל שנה יותר ממאתיים ערים בצרפת להגיש מועמדות לארח את הטור. הערים מתחרות על הזכות לשלם לבעלים של הטור מאז 1947, Amaury Sport Organization, בין 100 ל-150 אלף אירו כדי לארח פתיחה או סיום של קטע, וככל שהקטע יותר חשוב - המחיר עולה.

הקטע הכי חשוב, מבחינה כלכלית, הוא קטע הפתיחה של הטור, ה-Grand Depart, שעליו מתחרות גם ערים בינלאומיות. לונדון, שאירחה את קטע הפתיחה ב-2007, הציגה הכנסות של 142 מיליון דולרים מהאירוע. רוטרדם, שאירחה את ה- Grand Depart ב-2010, השקיעה 12 מיליון אירו באירוח, ולפי דיווחים הכניסה בין 35 ל-40 מיליון אירו. התחזיות של מחוז יורקשייר באנגליה, שבו הטור דה פראנס יצא לדרך ב-2014, צופות הכנסות של 161 מיליון דולרים. בין הערים והמדינות שכבר הגישו מועמדות לארח את קטע הפתיחה של הטור בעתיד נמצאות גם וושינגטון, בירת ארצות הברית, וקטאר.

הטור דה פראנס, טוען ההיסטוריון תומפסון, הראה לאורך השנים יכולת מדהימה "לשרוד גל אחרי גל של תגליות סמים". מה שיבוא אחרי תגלית הסמים הגדולה מכולן עדיין לא ידוע, אבל להמר נגד הטור בגלל טקסני שחצן אחד נראה קצת מוגזם.

הכתבה המלאה - במגזין G