כוונת הממשלה לאסור על עריכת שביתות במה שמוגדר "שירותים חיוניים" ולכפות על הצדדים ליחסי העבודה "בוררות חובה", נתפסת כיוזמה שצפויה לפגוע בעובדים אך להיטיב עם המעסיקים ועם הציבור הרחב. בפועל, ההיסטוריה מלמדת שהתפרקות של שני הצדדים מהסמכות לשאת-ולתת ובכך לשלוט בנעשה, יכולה דווקא לפגוע במעסיקים ובציבור.
כך היה כשההסתדרות הרפואית הסכימה בתחילת העשור הקודם להימנע משביתות במשך 10 שנים, תמורת העברת סמכות ההכרעה לידי צוות בוררים מוסכם. לאחר הליך מייגע שארך 8 (!) שנים ארוכות, קבעו הבוררים כי על המדינה לשלם לרופאים תוספת שכר של 24% - הרבה יותר ממה שהמדינה חשבה לתת.
פסק הבוררות ניתן בשלהי נובמבר 2008, חודשים ספורים לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי. במשרד האוצר התחננו בפני צוות הבוררים להתחשב במצב רגע לפני פסיקתם, ואף עתרו לבית-הדין לעבודה שיתאפשר להם לקבל טיוטה לצורך השמעת הסתייגויות נוספות. כל זה לא עזר להם, והבוררים פסקו את קביעתם.
וזה לא רק תוספת השכר: הבוררים סירבו להכריע בשורה של סוגיות חשובות שהונחו על שולחנם, כמו דרישת משרד האוצר להחלת שעון-נוכחות או דרישת הרופאים לאפשר שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) בבתי-חולים ציבוריים. הבוררים לא הכריעו גם בדרישת הרופאים לתמרץ מקצועות במחסור של כוח-אדם ולהגדיל את התגמול על כוננות פעילה, או בדרישת האוצר לחייב גם רופאים מומחים בביצוע תורנויות ולהחיל תוספת שכר דיפרנציאלית שתיטיב יותר עם המתמחים הצעירים.
היות שהזיכרון שלנו קצר, ראו מה אמר הממונה על השכר במשרד האוצר דאז, אילן לוין, שהשבוע שיבח את היוזמה לבוררות חובה: "לא נותר לי אלא להביע אכזבה. זהו תהליך בלתי מתקבל על הדעת, שבו ניתנת תוספת שכר עם משמעות כלכלית הרסנית, בלי שניתן פתרון לבעיות הרבות במערכת".
עכשיו נחשו מה אמר יו"ר ההסתדרות הרפואית דאז, ד"ר יורם בלשר? הנה: "אנחנו מאוד מרוצים. עם ישראל צריך לחגוג כי ההישג שלנו הגיע ללא יום אחד של שביתה או פגיעה בחולים". לכאורה, ציבור החולים והציבור בכלל הרוויחו מהליך הבוררות, כי בדומה לדברי ד"ר בלשר מדובר בהישג "ללא יום אחד של שביתה או פגיעה בחולים". אבל גם המעסיקים וגם הציבור הפסידו בהליך הזה.
נכון, תמיד טוב לקבל רופאים מחייכים ללא שביתה, אבל הרבה יותר טוב לקבל הסכם שמביא איתו לא רק תוספת שכר אלא גם תמורות. והנה, בסכסוך הרופאים שהתרגש עלינו בשנת 2011, הייתה זו המדינה שהתנגדה לבוררות, בזמן שההסתדרות הרפואית דווקא תמכה בה.
בתום מאבק ממושך, שגבה מחיר כבד של ניתוחים ופעולות אחרות שנדחו, הציבור הפעם הרוויח: בצד תוספות שכר לרופאים, לראשונה חויבו הרופאים בהחתמת שעון-נוכחות; מנהלי מחלקות הוסמכו לחייב גם רופאים מומחים לבצע תורנות תמורת תגמול מיוחד; רופאים שמתמחים בפריפריה או במקצועות שבמחסור זכו לשכר גבוה יותר ולמענקים מיוחדים של עד חצי מיליון שקל (לפני מס); ובתי-החולים זכו לאלף תקנים חדשים של רופאים.
בוררות, עיניכם הרואות, היא כלי מסייע במחלוקת נקודתית שבסופה אפשר להכריע לכאן או לכאן. בורר לא יכול לקבוע למדינה אם להעניק למתמחים בפריפריה תמריץ כספי והוא אינו יכול לקבוע מה יהיה גובה המענק.
לא מדובר בתוספת שכר שניתן לחשב על-פי שחיקה, אינפלציה והסכמי שכר של סקטורים מקבילים. בורר יכול לקבוע אם שני נתבים במשמרת יכולים לחלק ביניהם את העבודה, אבל הוא לא יכול לדרוש מהם להתייעל ולהגדיל את התפוקות כפי שנקבע בהסכם שבין הוועד להנהלה.
אפשר ורצוי להנהיג מודל שיחייב משא-ומתן ממצה, לרבות הסתייעות בגישור, לפני הליכה לשביתה בשירות חיוני, אבל אימוץ מודל שיאסור את זכות השביתה לא בהכרח יסייע למעסיקים ולציבור.
לעתים קרובות שביתה היא סיר הלחץ הדרוש כדי לייצר דינמיקה של משא-ומתן אינטנסיבי, שבסופו שני הצדדים יכולים להיות מרוצים. משא-ומתן, כשמו כן הוא, מהווה סמל להדדיות. "ייתנו יקבלו", כמו שאמר פעם ראש הממשלה בנימין נתניהו - האיש שבאופן אירוני דוחף לאימוץ היוזמה לבוררות חובה.
חיוניים למי
מעניין שתחת ההגדרה "שירותים חיוניים" כוללת המדינה את נמל תעופה בן-גוריון, אבל לא את שירותי הרווחה או החינוך. האם לממשלת ישראל חיוני יותר לראות את ריקי כהן מחדרה עולה על המטוס לפריז, מאשר לוודא שהעובדים הסוציאליים יעניקו שירות לנוער במצוקה, לקשישים ניצולי שואה או ל"סתם" נכים. תחשבו על זה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.