המלצת ספר: "האישה בזהב" - ספר מרתק וטוב למרות הכתיבה הרעה

"האישה בזהב" הוא ספר מעניין, ספר חשוב אפילו. יש לו רק בעיה אחת: הוא כתוב רע, בעיה לא מינורית כשהדברים אמורים בספר. מצד שני, החומרים שמהם הוא עשוי הם כל-כך מרתקים, שבמקרה המסוים הזה אפשר (כמעט) לסלוח.

הספר עוסק באחת התמונות המפורסמות של המאה ה-20, דיוקנה של אדלה בלוך-באואר, שהונצחה בציורו המופתי של האמן האוסטרי גוסטב קלימט. סיפורה של התמונה, כמו גם סיפורה של אדלה עצמה, בת לאחת המשפחות היהודיות העשירות, התרבותיות והמשפיעות ביותר בווינה של המאה שעברה, הוא בעצם סיפורו של עידן. תחילת המאה ה-20, תקופת הבל-אפוק שפרחה בווינה התרבותית והמעודנת, בימים שאיש עדיין לא חשב שכל התרבות והעידון הללו יסתיימו במחנות ריכוז ובריצוץ גולגולות.

אוקונור משרטטת בהצלחה את האקלים שבו נולדה התמונה (ורבות אחרות של קלימט, אגון שילה, אוסקר קוקושקה ואחרים, כולם מופיעים בספר בתפקיד עצמם). זהו תיעוד דוקומנטרי של וינה ברגעי הזוהר האחרונים שלה, עיר של ארמונות שיש ועיטורי זהב, גני ורדים ומזרקות, בתי קפה, נשפים, תערוכות וערבים נוצצים באופרה ובתיאטרון ובסלונים ספרותיים ואמנותיים. חלקם של היהודים בכל אלה היה גדול, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה, וכידוע לכול ביום פקודה - שמגיע במחצית השנייה של הספר - זה לא עזר להם הרבה.

הרקע ההיסטורי מעוצב לעילא - בין הדמויות המופיעות בספר (בתפקידי אורח קטנים וגדולים) - זיגמונד פרויד, גוסטב מאהלר, לודוויג ויטגנשטיין, שטפן צווייג, תיאודור הרצל ואחרים. ויש עוד דמות היסטורית - אמן כושל בשם אדולף היטלר, שחלקו בעלילה ילך ויגדל עם ההתפתחויות ההיסטוריות. אלה נפרשות דרך העיסוק בתולדותיה של התמונה ושל המשפחה, שחלק מבניה נספים ואחרים מצליחים להימלט בחוסר כול, אחרי שרכושם נגזל מהם, כולל אוספי האמנות.

חלקו האחרון של הספר הוא גם המעניין ביותר, והוא עוסק במאבק המשפטי להשבת הנכסים הגזולים. מצד אחד ניצבים צאצאיה של אדלה בלוך-באואר הדורשים צדק היסטורי, ומנגד ממשלת אוסטריה המודרנית, הרואה ביצירותיהם של קלימט, שילה וקוקושקה נכסים לאומיים.

כוחו של הספר במלאכת התיעוד המצוינת שלו. ככתבת של הלוס-אנג'לס טיימס במשך 12 שנה, אוקונור כיסתה את הסיפור על מאמציה של משפחת בלוך-באואר להשיב לרשותה את אוסף קלימט. תחקיר היא יודעת לעשות. הבעיה מתחילה כשהיא מנסה לכתוב ספרות. אז זה נעשה מביך. שורות כמו "עד מהרה החל קלימט לרשום את אדלה בדממה, עיניו הכהות לוטפות את קו המתאר של גופה בשעה שעפרונו עוקב אחר קווי שיערה, פניה, שפתיה וחמוקי גופה", כמו לקוחים מהרומן הרומנטי.

קשה שלא להשוות את "האישה בזהב" עם "הארנבת בעלת עיני הענבר" של אדמונד דה ואל, שגם הוא ספר חצי-תיעודי, העוסק בתולדות משפחה יהודית עשירה בווינה של אותה תקופה, ובקורות אוסף האמנות הגזול שלה. אבל "הארנבת" היא מלאכת מחשבת של עידון ואיפוק, מה שאי אפשר לומר על הספר הזה. כמה חבל שחומרים נהדרים כאלה לא נפלו לידיים ראויות יותר.

"האישה בזהב", אן-מארי אוקונור, פן הוצאה לאור, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, 454 עמ'