נישואים חד מיניים לא מוסריים?

נישואים יכולים להתממש רק בין גבר לאשה? לא בארה"ב, קבע בית-המשפט העליון בוושינגטון, בהחלטה שמעקרת לחלוטין את "החוק להגנת הנישואים", חוק הומופובי עם שם אורווליאני שקיבל הקונגרס ב-1996. המחלוקת שהולידה את הפסיקה המונומנטאלית הזו, אחת משתי פסיקות על נישואים חד-מיניים שקיבל אתמול בית-המשפט, נסבה, בסך הכל, על כסף, או, יותר במדויק, על מיסי ירושה: האם בני/בנות זוג בנישואים כאלה, שהתאלמנו, צריכים להיות חשופים לחבויות מס ירושה יותר מאשר אלמנים או אלמנות בנישואים דו-מיניים רק מפני שהמדינה אינה מכירה בנישואים בין גברים או בין נשים?

אך הכרעת בית-המשפט העליון בסוגיה זו, בשורתה התחתונה, היא הכרעה על מוסר: לא זו בלבד שנישואים חד-מיניים הם לגיטימיים (וממילא אינם יכולים לשמש עילה לשלילת זכויות מאלה שבאו בבריתם), אלא שהמדינה (בשלב זה: הממשל הפדרלי בלבד) וזרועותיה אינן יכולות לשלול את מוסריותם.

במילים אחרות: בניגוד לממסדים דתיים, כגון הכנסיה הקתולית או איחוד הרבנים האורתודוכסיים, או אנשים פרטייים, או כל ישות לא ממלכתית אחרת, למדינה אין סמכות לתת גושפנקה לסוג מסוים של נישואים ולהוקיע סוג אחר, ובמשתמע לתת פרס של הכרה לאנשים "נורמטיביים", ולשלול אותו מכאלה שהם לא, בדיוק כפי שהמדינה אינה יכולה להעדיף נוצרים על יהודים, או הינדים על עובדי אלילים. אחת מהמשמעויות החשובות ביותר של הפסיקה היא, שהרשויות הפדרליות (הזרוע המבצעת והזרוע המחוקקת, הקונגרס) אינן צריכות לתת ציונים על מוסריות.

"ישו בכה", צייץ במר לבו הכומר מייק האקאבי, שרץ פעם לנשיאות ארה"ב, בתגובה על הפסיקה. אבל רבבות אם לא מאות אלפים ברחבי ארה"ב, חברי קהיליית להט"ב (לסביות, הומו-סקסואלים, טרנסג'נדרים ובי-סקסואלים) בכו מאושר. מבחינתם, ומבחינת רבים אחרים, פסיקת בית-המשפט העליון היתה פריצת דרך בתחום זכויות הפרט בארה"ב לא רק מפני שהיא מחקה בבת-אחת יותר מאלף חוקים מפלים, בתחומים רבים, מחוקי מס הכנסה ועד הטבות ביטוח לאומי, אלא מפני שהיא טיהרה לגיונות מרובים של קהיליית להט"ב, וכל אחד מחבריהם באופן אישי, מסטיגמה ממלכתית. מעתה ואילך, מבחינת הרשויות, לפחות, אנשים שההעדפות המיניות שלהם מכתיבות להם נישואים חד-מיניים הם שווי זכויות למעדיפי נישואים דו-מיניים.

העליון קיבל אתמול גם פסיקה נוספת, שמתירה למדינת קליפורניה לחזור ולהנהיג נישואים חד-מיניים במדינה. אבל הפסיקה הזו, משמחת ככל שתהיה, נשאה אופי טכני משפטי - למי יש זכות עמידה לפני בית-המשפט העליון - והיא נוגעת רק במדינה אחת (אמנם המדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב), בלי השלכות ישירות על 49 המדינות האחרות. אבל הפסיקה הראשונה, זו שקברה את "החוק להגנת הנישואים", כבר כבשה לעצמה מקום בין הפסיקות שנחשבות "היסטוריות", יחד עם הפסיקה בתיק רו נגד ווייד (1973), שקיבעה את הזכות להפלות. לפסיקה הזו תהיינה השלכות מעשיות מיידיות על חיי מיליונים והשלכות ארוכות טווח על אופי החברה האמריקנית.

להדגשת הצד המוסרי של הסוגיה יש חשיבות משום שזו היתה החומצה שסייעה להמיס את העיסה הסנטימנטלית הדביקה שבה ניסו מצדדי "החוק להגנה על הנישואים" לעטוף את המוצר שלהם. ביישום פנטסטי של טכניקת "שיחדש" (newspeak, מ-"1984" של אורוול), אמרו המצדדים שהחוק נועד רק "לשמר" את מוסד הנישואים. אפליה? מה פתאום? אנו רק מבקשים להנציח מסורת מקודשת.

כה אמר פול קלמנט, שהיה הטוען מצד המגינים על החוק, בשימוע פומבי בבית-המשפט העליון, במארס השנה: "ב-1996, משהו החל לקרות. מדינות החלו לבחון האם לשנות את ההשקפה המסורתית של נישואים ולהחיל אותה גם על זוגות של הומוסקסואלים ולסביות. מבחינה מסוימת, מגמה זו אילצה את הקונגרס... להכריע בעד שמירה על אחידות (במוסד הנישואים)".

השופטת העליונה אלנה קגאן (מינוי של אובמה) התנפלה עליו: "האם אנו חושבים שהקונגרס עשה מה שעשה רק כדי להשיג אחידות, או שאנו חושבים שכושר השיפוט של הקונגרס היה נגוע בטינה, פחד ועוינות (כלפי הומוסקסואלים ולסביות)?"

השופטת הביאה ציטוט מדו"ח רשמי של הקונגרס מ-1996, שסיכם המלצות של ועדות לקראת דיון על החוק: "הקונגרס החליט לתת ביטוי לשיפוט מוסרי קולקטיבי (של הצירים) ולהביע הסתייגות מוסרית מהומוסקסואליות".

החשיבה של קגאן חילחלה לפסק הדין, שכתב השופט העליון פול קנדי, בשם חמשת השופטים שבחרו לקטול את "החוק לגנה על הנישואים" (ארבעת השופטים השמרניים בבית-המשפט התנגדו). דבריו הם אולי מאמר המערכת הטוב יותר שיכול להיכתב על הנושא: "'החוק להגנה על הנישואים' מנחה פקידי רשות פדרליים, ולמעשה כל אדם שבא במגע עם זוגות חד-מיניים, לרבות ילדיהם של בני זוגות אלה, לראות בנישואים אלה משהו פחות ראוי מנישואים אחרים (דו-מיניים)".

החוק, הוא כותב, "משפיל רבבות ילדים שמגדלים זוגות חד-מיניים. החוק מקשה עוד יותר על הילדים האלה להבין את היושרה ואת הקרבה של משפחותיהם ואת התואם של משפחותיהם עם משפחות אחרות בקהילה".

"החוק הזה אינו תקף מפני ששום מטרה לגיטימית אינה מצדיקה את הזלזול והפגיעה באנשים שהמדינה, באמצעות חוקי הנישואים שלה, אמורה להגן עליהם".

בית-המשפט העליון לא הלך עד הסוף. הוא לא קבע שיש זכות אוניברסלית לנישואים חד-מיניים. הוא לא אסר על מדינות בתוך ארה"ב למנוע נישואים כאלה, שמותרים עתה רק ב-13 מדינות. אבל שתי הפסיקות של העליון אתמול הן ניצחון כביר לקהילייה ההומו-לסבית.