אין להם מושג מה קרה

את המלים ההולמות ביותר של השבוע השמיע המזכיר הכללי (ראש הסגל) של נשיאת ברזיל. ועדה של הסנאט בברזיליה הזמינה אותו לשימוע על תנועת המחאה עצומת הממדים, השוטפת את ערי ברזיל מאז 17 ביוני. "אנחנו נעמיד פנים אם נגיד שאנחנו מבינים מה קורה כאן", אמר האיש, ז'ילברטו קארבאליו.

פוליטיקאים בדרך כלל אינם מדברים כך, אלא אולי לאחר שכלו כל הקצים. זה מכלל הדברים שמלכים היו אומרים, לאחר שאיבדו את המנדט האלוהי - ואת כתריהם; או רודנים, שהאמינו בפופולריות של עצמם, עד שמצאו את עצמם על ספסל הנאשמים, והושלכו לכלא לשארית חייהם.

אבל ברזיל היא דמוקרטיה, הרביעית בגודלה בעולם (רק הודו, ארה"ב ואינדונזיה גדולות ממנה). לפני שלוש שנים היא בחרה אישה לכהונת הנשיא, בפעם הראשונה בתולדותיה. זה עשר שנים עומדת בראשה מפלגת שמאל, אשר ויתרה על מהפכה לטובת שינוי בדרכי שלום. הנשיאה, בעצמה לוחמת גרילה מרקסיסטית לשעבר, מוסיפה ליהנות מפופולריות אישית ניכרת.

על ברזיליה מוסיף להתארך צלו המגונן של מנהיג המפלגה, הנשיא לשעבר אינאסיו דא סילווה "לולה", פועל כפיים ובן עניים שעלה לגדולה, והפיח רוח חיים במערכת הפוליטית. בשנות שלטונה של "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" פחת העוני מ-43% ל-21% (נתוני הבנק העולמי). בשש השנים שקדמו למשבר הפיננסי הגלובלי (2008), הכנסת העניים בברזיל גדלה פי שבעה יותר מהכנסת העשירים (הבנק העולמי).

העניים מוסיפים להיות עניים, והעשירים מוסיפים להיות עשירים. אבל לא היתה עוד באמריקה הלטינית דוגמה כזאת לניידות כלכלית.

 ברזילאים, ברזיל / צלם: רויטרס

לחם, כדורגל ו-20 סנט

איש ממנהיגי ברזיל לא העמיד פנים שהשינויים האלה שמו קץ לקיטוב החברתי. הנשיאה דילמה רוסף, בת למהגרים מבולגריה, אמנם שמה קץ סטטיסטי ל"עוני קיצוני". היא העלתה בחודש פברואר את קצבותיהם של העניים ביותר בשיעור מספיק כדי להעמיד אותם טיפונת מעל הקו האדום. אבל זה היה להטוט פוליטי.

לפעמים היה נדמה שהמנהיגה הסימפטית הזו שואבת קצת יותר מדיי השראה מנוסחת ההרגעה הקלאסית של רומא העתיקה: קצת לחם, קצת הרבה שעשועים. בברזיל, השעשועים היו ההזרמות המסיביות של כסף לפרויקטים ענקיים של ספורט: הגביע העולמי הממשמש ובא, האולימפיאדה שתבוא בעקבותיו. ההפגנות התחילו במהלך טורניר כדורגל בינלאומי גדול, אשר משל בעמודים הראשונים של העיתונים יום אחר יום.

ואז זה קרה. 17 ביוני ייכנס אל נכון לזיכרונה הלאומי של ברזיל כיום שבו השתנה הכול. אגב, עיתון אחד בעיר סנטה קתרינה פשוט מרח למחרת את התאריך הזה לכל רוחב עמודו הראשון. Brasil, 17 de junho de 2013, הוא כתב (בפורטוגזית, כמובן) על רקע צילום של מפגינים בחזית בניין הקונגרס בברזיליה.

עיתון אחר, "דיאריו דה קומרסיו", קרא תיגר על סדרי מזג האוויר: "האביב הגיע לברזיל, לא הסתיו". יוני כמובן מציין סתיו בחצי הכדור הדרומי, ו"אביב" הוא אולי רמז ל"אביב הערבי".

עיתון אחר, בעיר ויטוריה, הסתפק במלה אחת לכל הרוחב, "זעם". עיתון בעיר קוריטיבה מרח את הצהוב-ירוק של הדגל הלאומי על הכותרת "הם רוצים ברזיל חדשה", לצד צילומים של צעירים מפגינים, מהם במסכות, מהם בצעיפי-מגן על פיותיהם ועל חוטמיהם. "ארצנו רועדת", הכריז "או גלובו" של ריו דה ז'נרו, "ברזיל יוצאת לרחובות". עיתון בברזיליה צייר סופת טורנדו בצבעי הדגל הלאומי על פני רוב עמודו הראשון.

"הרבה יותר מ-20 סנט", הכריז "קוריאו" של באהיה, ללמדכם שהניצוץ היה רק ניצוץ, לא סיבה: העלאת תעריפי האוטובוסים ב-20 סנט (33 אגורות).

איך אומרים "כיכר טאקסם" בפורטוגלית?

סיפורן של השנתיים האחרונות בחלקים ניכרים של העולם הוא במידה רבה סיפורם של ניצוצות; בעצם ההיסטוריה המודרנית אינה אלא אוסף של ניצוצות. מישהו צריך להבעיר את הקש ואת הגבבה. כן, אנחנו יודעים שהם יבערו ממילא, אבל לכו תדעו מתי ואיך. מפגיעת קליע ברקתו של דוכס אוסטרי שמן בסראייבו, השבוע לפני 99 שנה, שהציתה את מלחמת העולם הראשונה; ועד מחאתו הנואשת של רוכל תוניסאי בעיר שדה רחוקה, שהציתה מהפכות ומלחמות אזרחים במזרח התיכון.

ההשוואות, אגב, הן מעשי ידיהם של המושווים. עיתון אחד בברזיל הציג את כיכר טאקסם של איסטנבול לצד מראות סאו פאולו. עיתון באיסטנבול פירסם צילום מברזיל בעמודו הראשון תחת הכותרת "זו אינה כיכר טאקסם, זו סאו פאולו". מותר לשער שעיתוני ברזיל וטורקיה ממעטים בדרך כלל להתעניין אלה בחדשותיו של אלה.

מה קורה כאן? האם אפשר למצוא מכנה משותף, חלקי או מלא, למאורעות המתרחשים במרחק של אוקיאנוס וחצי זה מזה?

היסטוריון אחד חושב שהכול קשור במזג האוויר: היסטורית, אנשים נוטים למרידות בסוף החורף ובאביב. זה בהחלט מתיישב עם לוחות השנה של אירופה ושל צפון אפריקה - אבל לא עם לוח השנה של דרום אמריקה. בחלק מן ההפגנות בברזיל המפגינים התעטפו במעילים.

איך אומרים "יסמין" בסינית?

יש כמובן גם השפעה מידבקת, אפילו כאשר אין קשר תרבותי או לשוני או חברתי בין הארצות. ברור לנו מדוע תוניסיה השפיעה על מצרים, ומצרים השפיעה על לוב, ולוב השפיעה על סוריה, ואולי סוריה השפיעה במידת-מה על טורקיה, לפחות בעקיפין; אפשר אפילו למצוא קשר בין שדרות רוטשילד לפני שנתיים ובין כיכר תחריר. אבל מדוע היה על המשטר הסיני לרעוד מפחד האביב הערבי במהלך 2011, ולאסור את השימוש המקוון במלה "יסמין", שדבקה במהפכה התוניסאית?

זה עניינן של אסוציאציות, גם אם הן לא-ישירות, גם אם הן מקריות. כך פשטה תנועה מהפכנית ברוב אירופה, ב-1848; כך נאחז העולם המערבי, וקצת מן הגוש הקומוניסטי, במהפכות סטודנטים במרוצת 1968.

לרוע מזלם של פוליטיקאים, שניטלו מהם חושי השמיעה והריח, קשה מאוד לזהות ניצוצות פוטנציאליים. יתר על כן, הניסיון לזהות עלול להפוך את הלא-ניצוצות לניצוצות-מאוד.

באשר אל אסד נשאל בראיון עיתונאי בתחילת 2011 מדוע זה פוסח האביב הערבי על סוריה. הוא השיב בחיוך ניצחון, שהאביב הזה פוקד רק "ארצות פרו-מערביות". זמן קצר אחר כך יצא המושל שלו בדרעא מדעתו, והשליך ילדים לכלא מפני שציירו קצת גראפיטי על הקירות. דרעא יצאה אל הרחובות בהמוניה, האביב הערבי הגיע, והפך את סוריה לבית מטבחיים. מושל דרעא בסך הכול רצה לקטול סנונית קטנטנה באיבה, לפני שתפרח מן הקן. הוא לא שיער, שאקט הקטילה, הוא כשלעצמו, יברא להקה של סנוניות.

סיפור טורקיה, למרבה הפלא, לא היה שונה מבחינה איכותית. פלא, מפני ששליט טורקיה מעולם לא הואשם בזיוף בחירות. הוא חזר וניצח שלוש פעמים, עם רוב גדול ולגיטימי בפרלמנט, עם פופולריות אישית ניכרת. מדוע הוא היה צריך לשסות שוטרים במפגינים, עם מטולי רימונים של גז מדמיע? האם גם הוא חיפש ניצוץ בעצבנות, וניסה לכבות אותו לפני שיתלקחו הקש והגבבה?

אם חשב, הוא העיד על עצמו דרגה קיצונית של ניתוק מן המציאות. אילו ניחן באיזו מידה של ענווה, הוא היה מאמץ את וידויו הקטן של ז'ילברטו קארבאליו, ראש הסגל של נשיאת ברזיל, והיה אומר שאין לו מושג מה קורה. תחת זאת, טאייפ ארדואן החליט להאשים, במפורש את האופוזיציה הדמוקרטית ו"ארגוני טרור", ובמרומז את ישראל ואת ידידיה.

אולי קיסר?

ברזיל, פתוחה וחופשית, ניסתה פתרון אחר. הנשיאה רוסף הודיעה שהיא האזינה לרצון העם, והיא תיזום כינוס של ועידה חוקתית, אשר תכניס שינויים מהותיים באופן שבו מתנהלת ברזיל. צריך לסייג את ההודעה הזו בהזכרה שמסורת היא באמריקה הלטינית לכתוב חוקות חדשות מפעם לפעם. הכתיבה הסיטונית הזו לא תמיד חיזקה את שלטון החוק או העמיקה את הדמוקרטיה.

לברזיל היו שמונה חוקות ב-190 השנה האחרונות. הראשונה, בימי המלוכה הברזיליאנית, האריכה ימים יותר מכל האחרות, 65 שנה, עד הדחת הקיסר, ב-1889. היו לה הישגים לא רעים, כולל ביטול העבדות ללא מלחמת אזרחים. למרבה הקוריוז, כאשר ברזיל השתחררה ממשטר צבאי, בסוף שנות ה-80, והתיישבה לכתוב חוקה חדשה, היא נקראה לחזור ולהחליט אם אין היא רוצה בעצם לחדש את הקיסרות. משאל העם התקיים באפריל 1993, בשעה שלברזיליאנים נמאס בהחלט מנשיאיהם ומרוב הפוליטיקאים שלהם. אבל רק 10% הצביעו בעד החזרת בית בראגאנסה אל הכתר.

אפשר לקבוע כנראה ללא היסוס, שהוועידה החוקתית החדשה לא תהפוך את ברזיל למלוכה. צריך לראות אם היא תחזק את הדמוקרטיה שלה. בסין, ברוסיה, בטורקיה, באיראן הפחד מפני גחמותיו של ההמון עורר כל יצר אותוריטרי אפשרי אצל השליטים. בברזיל, לפי שעה, זה לא קרה.

■רשימות קודמות ב-yoavkarny.com, כמו גם בעמוד הדעות של יואב קרני ב"גלובס".

■ ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

הציפיות הגבוהות של המעמד הבינוני

מכון גאלופ בארה"ב מפרסם השבוע תמצית של סקרי דעת קהל שערך בברזיל בשמונה השנים האחרונות. העקומה מראה ירידה ברורה אבל לא דרמטית בשביעות הרצון ממערכת החינוך והתחבורה הציבורית. לא חל כל שינוי בשיעור הגבוה מאוד (70%) של אלה סבורים שהשחיתות פשתה בכל חלקי הממשלה.

האמון בהנהגה אמנם קטן בהרבה ממה שהיה ערב עליית הנשיאה רוסף לשלטון (47% לעומת 69%), אבל הוא הוא זהה פחות או יותר לממוצע בזמן נשיאותו של לולה המהולל.

מה, אם כן, הוציא את הברזיליאנים לרחובות? נראה שהתשובה הכמעט-פרדוקסלית היא העלייה הגדולה ברמת הציפיות. הצלחתה של הממשלה היא גם סיבת כישלונה. הגאות הכלכלית של 2009-2003 אמנם חילצה מיליונים מן השרטון, אבל גם הזכירה להם עד כמה תחתית סירותיהם סמוכה אל הקרקע. כללית, מעמד בינוני רוצה יותר, תמיד יותר. זו הסיבה שהוא מנוע של צמיחה ושל התרחבות.

לפי אהרן שניידר, היסטוריון של ברזיל באוניברסיטת דנוור, קולורדו, חצי מהברזיליאנים משתכרים כיום בין 500 ל-2,000 דולר בחודש. מספר הברזיליאנים שהשלימו חינוך גבוה הוכפל מאז 2003, ועומד על 11 מיליון. 45% מן האוכלוסייה מחוברים לאינטרנט.

אמנם ייקור תעריפי הנסיעה באוטובוסים פגע במיוחד בעניים, אבל 78% מן המפגינים היו בעלי תארים אקדמיים, 22% היו סטודנטים, 53% היו בני 25 ומטה. את מאמרו המעניין של פרופ שניידר אפשר לקרוא ברשת.