פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שייפתח ביום ה' הקרוב, ויימשך עד למוצאי שבת, ה-13 בחודש, חוגג 30 שנים להיווסדו. בצניעות, אמנם, עם תקציב נמוך מאשר בעבר (כ-2.5 מיליון שקל במקום 5 מיליון שקל), שזה אומר - לראשונה, ללא תוכנייה מודפסת, וכמות האורחים שקטנה פלאים. אבל סרטים יש, והרבה (כ-150). סרטי בכורה ישראליים, סרטים ישראלים קצרים, סרטים חדשים מכל רחבי העולם, תיעודיים ועלילתיים, ביניהם "דם אפל", סרטו האחרון של ריבר פניקס המנוח, שהושלם לאחרונה. סרט די גרוע, האמת. וגם קהל יש: זהו פחות או יותר אותו קהל שמגיע מדי שנה לשלושת פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים המתקיימים בישראל (פסטיבל הקולנוע ירושלים, פסטיבל הסרטים בחיפה ודוקאביב), והם מונים כ-40 אלף איש.
גם השנה יתמלאו יציעי בריכת הסולטן, בטקס הפתיחה המסורתי, אשר לאחריו יוקרן על מסך ענק סרטו החדש ומשופע הכוכבים של רשף לוי, "לצוד פילים". וגם השנה קשה לבחור מקבץ מבין שלל הסרטים המסקרנים המשתתפים. נקווה שההמלצות שלפניכם יהיו לעזר.
קוץ'
במאי: ניל ברסקי (ארה"ב, 2012)
דוקומנטרי. בפברואר האחרון נפטר אד קוץ', ראש עיריית ניו-יורק בשנים 1978-1989. קוץ', יהודי-אמריקני, שלחם במדי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, נחשב לאחד מראשי העיר החשובים והאהובים של ניו-יורק, וגם לאחר שהפסיד במערכת הבחירות של 1989, לאחר שלוש קדנציות רצופות, קוץ' נותר כפי שהיה בכל שנות כהונתו: סמל הניו-יורקי הטיפוסי. הוא היה דמות אהודה אך שנויה במחלוקת. כשנכנס לתפקיד, ניו-יורק הייתה סדום. עיר פשע שיצאה משליטה, עיר על סף פשיטת רגל. קוץ', עם תוכנית ההבראה המהפכנית שלו, הוציא את העיר מגירעון עצום וכבר בקדנציה הראשונה שלו הציג מאזן חיובי. הוא היה מחייך הרבה, היה לו חוש הומור נהדר והוא היה חריף בצורה בלתי רגילה. "אהבת ההמון הייתה החמצן שלו", אומרת בסרט אחת מעוזרותיו הבחירות, בהקשר ירידתו מכס ראש העיר. "אני לא אחזור להתמודד על ראשות העיר שוב. התושבים הדיחו אותי, עכשיו הם יקבלו את העונש שלהם", אמר בבדיחות הדעת, עם קורטוב מרירות. הסרט סוקר את חייו הפוליטיים של קוץ' מאז היבחרו לראשונה ועד ליום מותו. הוא לא עושה לגיבור הסרט שלו הנחות, אולי מתוך ידיעה שקשה שלא לחבב עד מאוד את האיש המיוחד הזה, שיותר מכל רצה לשרת את העיר ו את תושביה, עד יומו האחרון.
זהו סרטו הראשון של ניל ברסקי - עד לא מכבר יזם הייטק מצליח, שאחרי כמה וכמה אקזיטים מוצלחים, נטש את משרדי העבדות המודרנית והתמסר לאהבתו הישנה - הקולנוע. ברסקי יתארח בפסטיבל.
זעזוע
במאי: ולדיסלב פאסיקובסקי (פולין, 2012)
לרוב, סרטים על יהודים שנספו בשואה או שחוו גזענות אלימה, הם סרטים שאינם ראויים לצפייה. כתבנו על כך בעבר לא מעט, על תת-הז'אנר הזה, שמאפיינת אותו בעיקר הדרך הגסה שבה מנסה הבמאי לסחוט רגש מצופיו, בני עם הסגולה. המיעוט - כדרכו של מיעוט - הוא טוב, ו"זעזוע" הפולני הוא אחד מהם. על אף התחלה מקרטעת, שנדמה שכבר ראינו עשרות קלישאות כמותה (האח הבכור שב לכפר אחרי 20 שנות גלות בארצות הברית, והאח הצעיר נוטר לו על השנים שבהן נעדר), העלילה מתפתחת היטב, והדרמה הכפרית המזרח-אירופאית, שבלבה עקבותיהם של יהודים קבורים, הופכת למותחן אימה עוצר נשימה.
נעדר
במאי: שוהיי אימאמורה (יפן, 1967)
מה נפלאה היא הקלאסיקה הזו. סרטו פורץ הגבולות של הבמאי היפני המבריק אימאמורה, שסרטו המקורי, אשר בבסיסו חקירה כמו דוקומנטרית אחר אדם שנעדר, מטשטשת את הגבולות בין מציאות לבין דמיון, בין אמת לבדיה, בין סרט קולנוע תיעודי לבין עלילתי, ובין סרט עלילתי אישי לבין חקירה אמיתית המתחזה לסרט. אושימה, זה הנעדר, בוגד בכל מי שנתקל בדרכו. בתחילה חושבים שהוא נמלט עם סכום כסף גדול שגנב, אך ככל שהחקירה מסתעפת, עולה החשש שאושימה הוא למעשה קורבן לרצח אכזרי. הסוף מפתיע ומעורר השראה.
תחנת פרויטוייל
במאי: ריאן קוגלר (ארה"ב, 2013)
הזדמנות ראשונה וכנראה אחרונה לצפות בסרט אמריקני עצמאי, קשוח ואיכותי, שקרוב לוודאי שאף מפיץ ישראלי לא יעיז להפיצו. הסרט, בכיכובו של מייקל ב. ג'ורדם ובהפקתו של השחקן פורסט וויטאקר, מבוסס על מקרה אמיתי שאירע בשנת 2008. קטטה שמתרחשת בתחנת רכבת בלוס-אנג'לס יוצאת מכלל שליטה, ואחד המעורבים בקטטה, בחור צעיר בשם אוסקר גרנט (ג'ורדן), נפצע מירי שוטרים וכעבור זמן מה מת מפצעיו.
הסרט מתאר את האירועים בחייו שקדמו לתקרית - שגרת מציאות קשה ונוגעת ללב של בחור שניסה להתעלות מעל גורלו, אלא שהחיים לא נתנו לו סיכוי. סרט מרגש עד דמעות.
התמונה החסרה
במאי: ריתי פאן (צרפת, 2013)
אם אלו הנוטים לומר על אזורי לחימה ש"הנוף משקר", היו מתוודעים לקמבודיה, היו מוסיפים את המילה "משכר". קמבודיה היא אחת המקומות היפים בעולם, והשואה בקמבודיה שהתרחשה ב-1976, אשר נהוג לכנותה "מלחמת אחים", היא אחד המאורעות המזוויעים והאכזריים בתולדות האנושות. יותר משהייתה זו מלחמה על רקע אידיאולוגי, היה זה רצח על רקע אינטלקטואלי ואינטליגנטי. האינטליגנציה טוהרה היטב.
הבמאי ריתי פאן יודע שהצלקות יעברו מדור לדור. שלטון האימה המופרע של פול פוט ומיליציית תמר-רוז', שהתעלל, הרעיב, עינה ורצח מיליוני בני אדם, רחוק מלהישכח. כתהליך אמנותי ותרפויטי לטיפול בטראומת הזוועות, פאן מבקש לשחזר את ראשית התקופה באמצעות פסלי אדם מחימר. הסרט זכה בפסטיבל קאן האחרון בפרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית "מבט מסוים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.