הדמוקרטיה החדשה

בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה היה בנימין נתניהו חדור אובססיה ביחס למי שהוא סימן כאויבתו הגדולה - התקשורת. אמנם פה ושם הוא ניסה להתמודד עם הביקורת החריפה שספג, אבל רוב הזמן הוא בחר לעשות דה-לגיטימציה למבקרים - שאותם הציג כשמאלנים וכעוינים. בשיאו של העימות הוא ניצח על מקהלת "הם מ-פ-ח-ד-י-ם".

בקדנציה השלישית שלו נתניהו פוגש תקשורת אחרת. היא כבר מזמן לא שמאלנית, חלק מערוצי הטלוויזיה תלויים במוצא פיו של ראש הממשלה להמשך קיומם, והעיתון הנפוץ ביותר נמצא בבעלות פטרונו. אך אבוי, במהלך השנים נולדה תקשורת חדשה, לא ממסדית, בלוגוספרית, פייסבוקית, עממית: התקשורת הזו מילאה תפקיד חשוב בהתפרצות האנרגיה החברתית בקיץ 2011; היא גם הציפה בווליום רב-עוצמה את הביקורת על הגישה של נתניהו ושריו ליצוא הגז, ובעיקר על התעקשותם לקבל בעצמם את ההחלטה במקום להעבירה לחקיקה בכנסת.

נתניהו לא היה זקוק ליותר מזה כדי לסמן את האויב החדש: "הגל הפופוליסטי". בשבועיים האחרונים הוא תיאר פעם אחר פעם את המאבק ההרואי שהוא וממשלתו מנהלים מול "גלי הפופוליזם ששוטפים את המדינה"; וגם הבהיר כי אלמלא עמידתו האיתנה כבר היינו נקברים תחת ערימות של "פופוליזם וביורוקרטיה".

ה"פופוליזם" הוא האויב המושלם: אין לו פנים ושם. נתניהו מקפיד לא לנקוב בשמו של איש כשהוא שב ותוקף את הפופוליזם הערטילאי. מדובר בכותרת רחבה דיה כדי להכיל תחתיה את כל מי שלא מיישר קו עם נתניהו: עיתונאים ביקורתיים, בלוגרים חצופים, ארגוני סביבה וחברה, מפגינים נגד יצוא הגז שעומדים עם מגאפון מחוץ לישיבת הממשלה, יריבים פוליטיים מעצבנים כמו יו"רית העבודה שלי יחימוביץ'.

אפשר היה לפטור את מתקפת הנאומים של נתניהו נגד הפופוליזם כאל תרגיל פופוליסטי אופייני של ראש הממשלה, שבעצמו עשה קריירה משיווק מסרים קליטים הפונים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל האמת היא שלנגד עינינו מתרחשת מערכה אמיתית על תרבות השלטון בישראל. תחת הערך "פופוליזם" ב"ויקיפדיה" כתוב ש"הפופוליזם הוא אנטי-תיזה לאליטיזם. הפופוליזם פועל לשכנע את הציבור שיש להוציא את השליטה מידי האליטות ולהעבירה לידי העם".

עכשיו ברור למה שורה של חברים במועדון המצומצם של האליטה - בראשם נתניהו, השר יאיר לפיד והכלכלן פרופ' יוג'ין קנדל - יצאו לאחרונה למתקפה מתוזמרת נגד ה"פופוליזם": הם חשים שבעידן החדש הציבור מעוניין להיות שותף פעיל הרבה יותר בקבלת ההחלטות, והם לא אוהבים את זה.

דמוקרטיה שבה הציבור מסתפק בהבעת דעתו פעם בארבע שנים בקלפי, היא דמוקרטיה חולה וחלולה. קבוצות מגוונות בציבור הישראלי מבינות את זה ומביעות רצון בריא להשפיע גם בין בחירות לבחירות. מנהיגים אנכרוניסטים כמו נתניהו רואים בכל בדל ערנות של הציבור - איום. עד שהוא הצליח להשיג רגיעה בחזית עם העיתונאים, עכשיו צץ לו המטרד הזה. מתי סוף-סוף יהיה פה קצת שקט?.